"ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים.. כי ברך אברכך" (כב' טו')
צריך להבין מדוע לא ברכו המלאך מיד בפעם הראשונה שניגלה אליו, ולמה רק לאחר שעלה אליו בפעם השניה בירך אותו?

אלא, ביאר רבינו יהודה צדקה זצ"ל בספר "קול יהודה" שמה שעבר אברהם את נסיון העקידה בשלימות, עדיין לא מוכיח על גדלותו וצדקתו. כי יכול להיות, שעשה זאת מחמת שהיה חייב לעשות זאת, שאם לא ישמע לקול ה', יתכן שיהרוג אותו ואת יצחק בנו. א"כ יתכן שעשה זאת בלית ברירה, מתוך פחד ומורא מעונשו של בורא עולם. כי באמת אחרי שאמר לו המלאך בפעם הראשונה "אל תשלח ידך אל הנער", היה אברהם צריך להיות שמח על זה שנגמר הנסיון בשלום, ולברוח מיד מאותו מקום של העקידה. אולם מוצאים אנו ההיפך מזה, אברהם אבינו עומד ומצטער, ומבקש מהמלאך אולי אוציא ממנו טיפת דם, אמר לו המלאך "אל תעש לו מאומה", בלית ברירה לקח אברהם איל והקריבו תחת בנו. כאן הוכיח בעליל, שכל מעשיו היו אך ורק לשם שמים, בשמחה וברצון לקיים מצות בוראו, על כן בא המלאך דוקא בפעם השניה וברכו. ומוסיף הגר"י צדקה זצ"ל ובזה מיושבת קושיה נוספת. בראש השנה מה אנו עושים כדי להזכיר את עקידת יצחק – תוקעין בשופר. לכאורה השופר אינו מזכיר כלל את העקידה עצמה רק את הקרבת האיל שהיה תחת עקידת יצחק, והיה מן הראוי לעשות תזכורת לעקידה עצמה ולא לאיל, אלא בהזכרת העקידה עדיין לא מוכח על שלימות המעשה. רק בזכרון האיל שעשה אברהם לאחר שאמר לו המלאך "אל תעש לו מאומה", הוכיח למפרע שכל מעשה העקידה היתה אך ורק לשם שמים לכן עושים זכרון לאיל.

ומובא מעשה ברבי אריה לוין זצ"ל, רב האסירים בימי המנדט. היה לו רישיון מיוחד להיכנס לאסירים בכל עת אשר ירצה. והנה פעם אחת ביום שבת קודש בא להמס כדרכו בקודש, השוטר האנגלי לא אישר לו את הכניסה, אמר לו השוטר היהודי שהיה אתו במשמר, מדוע אין אתה נותן לו להיכנס הלא יש בידו רישיון. ענה לו, הרישיון מועיל לימים כתיקונם, היום יש עוצר בעיר ואין הרישיון מועיל. אמר לו השוטר היהודי, מדוע הנך מפריע ליהודי זקן המתנדב לעזור לאסירים. ענה לו אני לא מאמין שהוא מתנדב ודאי שיש לו משכורת מזה והוא עובד בשביל המשכורת, שילך ויחפש לו עבודה אחרת שיתפרנס ממנה. הרב לוין זצ"ל לא התייאש, סיבב וחיפש לו מקום שמשם אפשר לקפוץ ולהיכנס פנימה, יגע ומצא, ואכן קפץ ונכנס לתוך בית האסורים. השוטר האנגלי ראה אותו מרחוק, ופנה אל השוטר היהודי ואמר לו: עכשיו אני מאמין לך שכל מעשיו בהתנדבות, שאם היה מקבל על זה משכורת מדוע טרח וסבב עד שנכנס בדוחק ובצער, היה לו לחזור על עקביו כשראה שאין כניסה בקלות, מעשיו הוכיחו למפרע שכל מעשיו בנדבה.

ויש שמבארים באופן נוסף, עמידת אברהם בנסיון העקידה היתה לו לזכות עצומה, שבזכותה שואבים כל צאצאיו אחריו בכל הדורות כולם שיתקבלו תפילותיהם. כל זה משום שאברהם אבינו כשעשה את המצווה ההיא לא היה לו שום פניות ורצונות, אלא כל מטרתו הייתה אך ורק לעשות נחת רוח לבוראו שצוהו ועושה רצונו. שאם היה לו ח"ו פניה אחרת ככבוד וכדומה, היה מפסיד הכל. כפי שמצינו בדברי חכמינו ז"ל: כמו שראינו בעשרת הרוגי מלכות כשתפסו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל כהן גדול ליהרג, היה רשב"ג יושב ותוהה בדעתו ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות, וכעובדי כוכבים, וכמגלי עריות ושופכי דמים… אמר לו שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלסי ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עליך. ונחה דעתו. אמר לו רבי ישמעאל לרשב"ג שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנת מדברי תורה, אמר לו אחי נחמתני עכ"ל. נמצא, אפילו אדם המיחד כל מעשיו לשם שמים, אם אחר מעשה שמח וזחה דעתו, מקפח שכרו. והנה, לו יצוייר שהיה המלאך מברך את אברהם מיד בפעם הראשונה שנתגלה אליו לאחר מעשה העקידה, היה לאברהם הנאה וסיפוק גופני מפני שזכה עבור מעשה זה לברכות לו ולכל זרעיו אחריו. רצה הקב"ה שיעשה אברהם את העקידה ללא פניות אחרות רק לעשות רצונו בלבב שלם, על כן, לא ברכו רק בפעם השניה שנתגלה אליו.

***

"והאלקים נסה את אברהם" (כב, א)

הקשו המפרשים, מדוע מיוחס נסיון העקידה רק לאברהם, מדוע לא מתיחס הנסיון גם ליצחק, והרי היה אז בן ל"ז שנה ונעקד כשה, ופשט צווארו לשחיטה על קדוש ה' והיה צריך לומר הכתוב והאלקים ניסה את אברהם ואת יצחק?

מתרץ בספר "שער בת רבים" שבספר "עץ הדעת טוב" כתב, גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, כי המצווה יצרו מתגבר עליו יותר ממי שאינו מצווה. אברהם היה מצווה ויצחק לא היה מצווה. נמצא א"כ נסיונו של אברהם היה פי כמה משל יצחק שלא הצטווה, על כן שיבחה התורה דוקא את אברהם.

וה"חתם סופר" תירץ עפ"י מה שכתב רש"י "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו", מדוע איחר שלושה ימים ולא הראהו מיד את המקום, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו. כלומר אם היה אברהם רואה את המקום מיד לא היה שהות בידו לחשוב אם לקיים מאמר ה' אם לאו. לכן נסיונו של אברהם גדול עד מאד, שהרי היה לו שהות ג' ימים להתבונן בלבו, ובכל זאת התגבר על מחשבותיו ועקד את בנו. משא"כ יצחק שרק זמן מועט קודם העקידה ידע להיכן הולך, ולא היה לו פנאי להתייעץ עם מחשבתו, ומיד העלהו על גבי המזבח, לכן לא היה נסיונו גדול כל כך.

בספר "כפלים לתושיה" ביאר באופן נוסף עפ"י משל, שני אנשים עמדו ברחוב, אחד היה נדיב בן נדיב, והשני היה קמצן בן קמצן אשר מעודו לא נתן צדקה לעני אפי' פרוטה אחת. והנה ניגש אליהם עני אחד וביקש מהם עזרה להחיות נפשו, מיהרו שניהם ונתנו לו נדבה הגונה. עמד איש אחד מרחוק והתפעל מאוד על מעשה בן הקמצן. שאל אותו רעהו מדוע אתה מתפעל עליו ולא על חברו. השיב לו, על בן הנדיב אין פליאה כיון שמעשה אבותיו בידו, אבל השני שהוא בן קמצן וכבש טבעו ונתן לעני הלא דבר חידוש הוא. כן על דרך זה, רוב הבנים יש להם בתכונת נפשם כח אבותם כמובא כמסכת עדויות פ"ב. והנה יצחק נולד מאברהם אשר מסר נפשו לכבשן האש, וכח זה הנחיל גם ליצחק. לכן על יצחק אין הדבר חידוש. לא כן אברהם שהיה בן תרח עובד עבודה זרה אשר לא הכיר בה' כלל, ובכל זאת מוכן היה למסור נפשו ונפש בנו על קדוש ה', זהו נסיון גדול.

ה"בית הלוי" תירץ שהנסיון למות על קדוש ה, קל יותר מאשר לחיות על קדוש ה,. והנה יצחק הלך כדי למות על קדוש ה׳, מה שאין כן אברהם הלך לחיות על קדוש ה' שהרי ימשיך לחיות ללא בנו יחידו אהובו, זהו נסיון קשה מאוד. על פי זה ביאר, מדוע בתפילת ראש השנה אומרים "ועקידת יצחק לזרעו תזכור" ולא אומרים שיזכור לנו את נסיונו של אברהם? אלא כדי שיזכור לנו ה, זכות אבות, צריך שנהיה אנו שייכים באותה דרגה של האבות, דלולי זה אין הקב"ה זוכר זכותם לבנים [וזאת הסיבה שלא הועילה זכות אברהם, לישמעאל]. על כן אנו ששייכים לדרגתו של יצחק, יותר מדרגתו של אברהם שהיא למעלה מהשגתנו, לכן מבקשים שיזכור לנו זכותו של יצחק דווקא.

שבת שלום ומבורך!