כותרות העיתונים ביום שלישי הבא הבא, כח' בחשוון, השישי לנובמבר למניינם, שבוע לאחר הבחירות לרשויות המקומיות שנושפות בעורפינו בחודשים האחרונים ובשבועות האחרונים ביתר שאת, יראו כך: הכותרת הראשית תספר על חוק הגיוס שנמצא בדיונים. חוק הגיוס, נושא חשוב שנוגע לכל אחד ואחד מהעם היושב בציון ובייחוד לבני הישיבות, הוא הוא נושא לכותרת ראשית.
בכותרת מצד שמאל למעלה תתנוסס לבטח כותרת מרעישה על עוד אמירה סנסציונית שסיפק נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. העמוד הראשי יתמלא בכותרות ובמודעות על אירוסין, בכותרות מדיניות ופוליטיות ובכמה מן הנושאים הכלכליים. והעורך הראשי ישב לו בשעת בוקר אל מול ספל קפה מהביל לצד פרוסת עוגה ויראה את תוצאות העבודה הלילית על גבי עיתון ריחני כמו שרק עיתון אקטואלי יכול להיות בשעת בוקר. יהיו לו כמה תיקונים מן הסתם אבל זו כבר, סתם פדנטיות.
אבל חשובות מהכותרות שיתנוססו, אלו הכותרות שלא יתנוססו. לא תוזכר בשום צורה שהיא, לא בגלוי ולא בנסתר, לא ברמז ולא בראשי תיבות. אף עיר, אף מתמודד, אף חברי מועצה ואפילו לא ועד מקומי. אף אחד. כלום. גורנישט.
פשוט כי זה כבר לא יעניין. סביר להניח שחברי המועצה, אלו שדאגו להסביר למה רק הם טובים ואלו שדאגו להסביר למה אחרים לא טובים, אלו שחשבו על העזרה לציבור ואלו שחשבו על התואר שיתווסף להם לשם. כולם. כולם ישבו סביב שולחן גדול ילגמו מים קרים, וישוחחו בנעימות וברוגע, בשלווה ובנחת, על הא, על דא, על העיר ועל הכותרות בעיתון כמובן: חוק הגיוס, טראמפ ושאר ירקות.
ואנחנו מה? ואנחנו לא נבין איך כל הסערה וטירוף הבחירות נעלמו לנו פתאום. איך פתאום הם הושתקו באחת. ננסה לחפש איזה שביב של אקשן פוליטי, אולי איזה תרגיל של מועמד כזה או אחר ונגלה, שאין. יש מנצחים, יש מנצחים פחות, יש גם מפסידים. ומה אנחנו? נפסיד או נרוויח?
וכשאני שואל אם נפסיד או נרוויח אני לא מתכוון לעוד פארק ליד הבית או פחות חניה בכחול לבן ברחובה של עיר. אני מתכוון לעצמנו, אנחנו, האישיות שלנו, השיח שלנו, ה"בוקר טוב" שלנו, הדרך לכויילל, לעבודה, ללימודים לשגרת היום שלנו. האם השיח שלנו יהיה מושפע מהשיח הפוליטי שעד לפני רגע שלט בכותרות? האם כשנראה את השכן שלנו, זה שתמך על פי הוראת רבותיו במועמד אחר משלנו, נחייך לו את אותו חיוך ו"בוקר טוב", שאמרנו לו לפני מספר חודשים או שמא, שמא החיוך יהיה רפה יותר. ה"בוקר טוב" יהיה בנימה חלשה יותר. "לצאת ידי חובה".
זה עניין של בחירה שלנו. מה אנחנו בוחרים? מה אנחנו בוחרים לעצמנו? האם אנחנו בוחרים כדברי המשנה "הווי מקדים שלום לכל אדם" או שמא מעדיפים להקדים מדון לכל שלום? האם אנחנו לוקחים את הבחירות הללו רחוק מדי, כלומר קרוב מדי?
בחירות זה אולי דמוקרטי, אבל לא ממש סמל לפעילות חברתית. האם אנחנו בוחרים בדמוקרטיה או בחברוקרטיה?