"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ…" (ו' יב')
מובא בגמרא סנהדרין (ק"ח) שבדור המבול השחיתו את דרכם לא רק בני האדם, אלא אף הבהמות שינו את התנהגותם. דבר זה מתבאר מתוך הפסוק "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ,,. ותמוה, מילא אצל בן האדם שהוא בעל בחירה ולעיתים בוחר ברע יש מקום לדבר על השחתה,־ אבל גבי בהמה שאין לה בחירה וכל מה שעושה זהו עפ"י טבעה, לכאורה לא שייכת כלל השחתה?

ה"בית הלוי" עונה על שאלה זו, בהקדימו כלל גדול במעשי האדם. ידוע שכאשר אדם מתרגל בעשיית עבירות מסוימות, נעשה הדבר במשך הזמן כעין טבע שני שלו. מתפתחת אצלו תשוקה לחזור ולעשות את אותה העבירה. ואף אם בשכלו הוא מכיר שמעשיו אינם טובים, מקשה עליו הטבע, שהשריש בעצמו, לשוב בתשובה ולהמנע מעשיית העבירה.

ההשפעה הרעה שיש למעשה העבירה אינה מצטמצמת לגבי עובר העבירה בלבד, אלא היא פועלת בכל העולם הזה בכלל. ולא רק כשעובר עבירה בפרהסיא, שאז בודאי גורם לאחרים שילמדו ממנו. אלא אפילו כשחוטא בצינעה, בינו לבין עצמו, כיון שנמשך אחרי איזו שהיא תאוה, הרי הוא מגביר את כח התאוה הזו בעולם עד שמשרישה בטבע כל הברואים. ומכיון שהושרשה התאוה גם בטבעם של שאר בנ"א, הרי הם נמשכים על ידיה ונכשלים בעבירה. ואפילו על הדוממים יש למעשי האדם השפעה, כמ"ש "ותבואו ותטמאו את ארצי,,, שע"י מעשיהם טמאו את גוף הארץ. ומאחר שהשחיתו בנ"א את דרכם, הושפעו גם הבהמות וזה מה שנאמר: "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה" כלומר, שטבע הארץ בעצמו נשחת, עד "כי השחית כל בשר את דרכו," גם הבהמות.

אך כשם שהרשעים מגבירים ע"י חטאיהם את התשוקה להרע בעולם, כן מגבירים הצדיקים ע"י מעשיהם הטובים את התשוקה לעשות טוב בעולם. נמצא, שכאשר אדם מקיים מצוה, הוא משפיע השפעה טובה על העולם כולו. ואילו, אם עושה את המצוה בחדרי חדרים, יש במעשה שלו משום זיכוי־הרבים ותיקון העולם כולו. לעומת זאת, כל מעשה רע מקלקל את שאר הברואים ואת העולם כולו. [וכן כתב הרמח"ל: "כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם להיות לו לסיוע עבודת בוראו הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. (מסילת ישרים, פ"א)].

עפי"ד אלו מתבארים דברי הגמרא (חגיגה טו'): "זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו בג"ע, נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנום". לכאורה, לא מובן איך יקרה כדבר הזה, שהצדיק יזכה בחלק חבירו במה שלא עמל בו, וכן להיפך, מדוע יתחייב הרשע בדבר שלא חטא בו? אך לפי הדברים הנ"ל מבואר הדבר היטב. יתכן שיבוא הצדיק לעולם האמת וימצא לפניו המון המון מעשים הנחשבים לזכותו: יתמה ויאמר: "הרי לא עשיתי את כל המעשים הללו מהיכן באו כל אלה לחלקי?!" וכן הרשע עשוי להיות מופתע מריבוי מעשים רעים המיוחסים אליו. יתברר להם שכל זאת הגיע להם בגין השפעות שהיו למעשיהם על העולם כולו. לכן, הצדיק נוטל גם מחלק חבירו שהושפע ממנו לטובה, והרשע נוטל מחלקו של חבית שהושפע ממנו לרעה. (ועיי"ש שהאריך עוד בענין).

מכאן, נשכיל להבין, מה רב ערכו של כל מעשה מצוה. הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחברו. מה רגה ועצומה זכותו של מקיים המצוה ואפילו אם הוא נער צעיר, שבעשותו מצוה כל שהיא הוא מביא תיקון וקדושה לעולם כולו. מאידך, גדול מורא הוא הפגם שבכל חטא, שעל ידו נגרם קלקול בבריאה וממנו מתפשטת טומאה בכל העולם. וההשפעות האלו הן לטובה והן לרעה לא על הבריות לבד הן משפיעות, כי אם גם על החי ועל הצומח ועל הדומם. הבריאה כולה נתונה להשפעות של כל יחיד ויחיד. אכן, מה גדול הוא כח המעשה של האדם!

—
"וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ" (ח, ז)
פירש רש"י "יצוא ושוב" הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו, שהיה חושדו על בת זוגו. צריך להבין מדוע שלח נח מכל העופות דוקא את העורב הטמא, ולא שלח עוף אחר?

ה"אור החיים" הקדוש מבאר: נח לא שלח כלל את העורב במטרה לראות אם קלו המים, ורק בשליחות היונה כתיב "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים" ובשליחות העורב כתוב רק "וישלח את העורב" ותו לא, אלא הסיבה לשליחות היתה כדי לגרשו מהתיבה, מפני ששימש שם, ומיד כאשר פתח את החלון גירש אותו. [אולם את חם והכלב אינו יכול לגרש כיון שאין להם כנפיים לעוף], ולכן לא כתוב "וישלח ידו ויקחה" כמו האמור אצל היונה, כי נח לא רצה להחזירו כלל אל התיבה, אלא "ויצא יצוא ושוב" העורב היה נכנס ונח היה מגרשו, עד יבושת המים מעל הארץ.

ה"חתם סופר" מבאר, כי נח ידע שהעורב הוא אכזר וצר עין, ואף אם ימצא יבשת הוא ישוב אל התיבה, כי דרכו של העורב הוא לנצל את עבודתם של אחרים ולהשתמט מלעמול למחייתו, ואפילו שהיה מוצא מנוח לכף רגלו היה חוזר כדי לנצל את טוב ליבו של נח, לכן שלח דוקא את העורב כי על ידו ודאי תהיה לו תשובה אם קלו המים.
ובאמת קושיא זו שואל במדרש "ילקוט ראובני", ומבאר באופן אחר: "אמר רבי חייא למה שלח את העורב! רמז [נח], הקב"ה שהוא רחמן נהפך לאכזרי כמו עורב. אמר ר' יוסי והא כתיב "איש צדיק תמים,, ואיך הטיח דברים כלפי מעלה, אמר ר' חייא מרוב צערו, דתנן אין דנין את האדם על צערו", עכ"ל.

לפי דברי המדרש, נח שלח את העורב כדי להביע את מחאתו בפני הקב"ה, אמנם הקב"ה השיב לו על זה כפי שאנו קוראים בהמשך המדרש(שם) על הפסוק "ויצא נח ובניו ואשתו", ת"ר מה השיב הקב"ה לנח? כשיצא נח מן התיבה וראה את העולם חרב התחיל לבכות, אמר לו רבש"ע נקראת רחום היה לך לרחם על בריותיך, השיבו הקב"ה רועה שוטה כעת אתה מדבר כך, ולא בזמן שאמרתי לך "ואני הנני מביא את המבול", כששמעת שאתה תינצל בתיבה לא עלה על ליבך צער העולם כלומר נזכרת מאוחר לבכות. יש לבכות בזמן הנכון.

דברי חז"ל אלו מלמדים אותנו שהתפילה והבכיה יכולים לעזור לאדם להינצל מן המיצר, אך צריך לזכור להתפלל לבכות בזמן הנכון. אם אכן נח היה בוכה את בכייתו ומתפלל בעד דורו היה יכול להצילם, כפי שאמר לו הקב"ה, אלא שנזכר מאוחר מדי.

כמו שמסופר שאחרי מלחמת העולם הראשונה, נקבעו גבולות חדשים של מדינות וארצות, והיתה עיירה יהודית אחת, שהגבול עבר ממש על ידה, וחצץ בינה לבין בית הקברות שהיה מעבר השני של הגבול. דהיינו שהעיירה היתה בפולין, ובית הקברות ברוסיה, ובכל פעם שנפטר מישהו, צריכים היו לבקש רשיון כדי שיוכלו לעבור את הגבול ולעשות את הקבורה, הדבר גרם למטרד ועיכוב הקבורה כמה ימים. נועצו היהודים בענין, והחליטו לשגר משלחת למושל המחוז, בבקשה שישחרר את החברא קדישא מחובת קבלת רשיון כל אימת שיש נפטר שצריכים לקבור אותו. המושל שמע את אנשי המשלחת, התרצה להם והעניק רשיון תמידי לעבור את הגבול.

לאחר שראו החברא קדישא כי יש להם רשיון תמידי, החליטו לנצל את הדבר גם לענינים צדדיים, דהיינו הברחת סחורה שחורה. הם מילאו ארון קבורה בסחורות, כיסוהו בטלית, עשו עצמם כאילו הם נושאים מת, ובעבר השני של הגבול כבר חיו להם אנשים שקיבלו את הסחורה, וכך התנהל מסחר שוטף ללא הפרעה.

פעם אחת, הבחין אחד השומרים, כי בשעת העברת הארון – הם צוחקים, וזה עורר אצלו את החשד שלא מדובר כלל במת, הוא ניגש אליהם ואמר להם לפתוח את הארון, כי ברצונו לראות את המת, מיד אמרו לו, כי הדבר אסור, יש בזה משום חילול כבוד המת, אבל השומר לא הירפה, הוא עמד על דרישתו בכל התוקף, עתה הרגישו אנשי החברא קדישא כי הם בצרה גדולה מדובר בעבירה חמורה שעונשה עלול להיות הגליה לסיביר, במצב הזה פרצו בבכי מר.

אמר להם השומר שוטים שכמותכם, עכשיו אתם בוכים? אילו הייתם בוכים קודם לכן לא הייתם צריכים לבכות עכשיו!

שבת שלום ומבורך!

יהי רצון שיהיו דברי תורה אלו לע"נ של מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ"ל שהיום יום פטירתו