ערב ראש השנה

נמאס לי! אני רוצה לעזוב את הישיבה! לעזוב את הכל! לברוח! נמאאאאאאאס לי הוא צעק במסדרון.

השעה הייתה 11.30 בישיבה. יענקי, בחור בן תשע עשרה וחצי הגיע לא מכבר לישיבה לאחר גלגולים מישיבות קודמות ולאחר שהוריו התייעצו עם הרב רוזנטל הוחלט בעצה אחת לשלוח אותו לישיבת "דורשי השם" ששמה יצא למרחוק כעושה פלאות בליבם של הבחורים ואף בלבבות הקשים ביותר.

באותו הבוקר יענקי לא יצא מהמיטה, המשגיח שהבין לליבו לא ניגש אליו שוב להעירו, מניסיונו האישי הוא ידע שמשהו עובר על יענקי, ומוטב שיניחנו לנפשו ובהמשך הוא כבר יבוא מעצמו.

ואכן הוא צדק.

לשמע הקולות מן המסדרון ניתר המשגיח ממקומו ופסע לעבר המסדרון, יענקי, עדין בכפכפי הקרוקס ומכנסי הפיג'מה הוריד את עיניו בבושה.

"בוקר טוב יענקי", פנה אליו המשגיח בחמימות. "בוקר טוב", הפטיר בחזרה יענקי.

"מה שלומך יענקי?" הוא התלבט עם עצמו שניות אחדות ואז פלט לעבר המשגיח "די הרב נמאס לי אני עוזב הכל אין לי כוח לחיות בהצגה אין לי כוח לעבוד על עצמי יותר כנראה שהמקום הזה לא בשבילי ארזתי כבר את המזוודה אני מאוד מודה לכם על הרצון הטוב אבל אני כבר לא מסוגל".

המשגיח לא נבהל, לצערו זוהי לא הפעם הראשונה שהוא נתקל במחזה שכזה.

המשגיח הניח יד רכה על כתפו של יענקי ואמר בחמימות "אני מבין אותך יענקי. האם כבר מצאת פתרון אחר? האם אני יכול לעזור לך למצוא מקום אחר? אולי מקום עבודה? אולי מקום מגורים?" יענקי השתתק. את זה הוא לא ציפה לשמוע מן המשגיח בערב ראש השנה, הוא לתומו היה בטוח שהמשגיח יקרא לו למשרד ויתחיל לקרוא בפניו את כל מאמרי חז"ל בגודל גנות החטאים ועונשם, על חומרת העבירות ועל גודל הגיהנום ועל זה שהוא מאבד את חייו אם יעזוב את הישיבה, אולי הוא גם יוסיף מאמר בגודל השב בתשובה… זה הרי כל כך מוכר לו מהבית שלו, מאבא שלו…

ההפתעה הזאת תפסה אותו לא מוכן "ה…ר…ב מ..תכ..ווין בר…צי…נות?" הוא החל לגמגם לפתע. "בוודאי", ענה לו המשגיח וכדי לאשר את רצינותו הוציא המשגיח את מכשיר הטלפון מכיסו והחל לחייג "למי הרב מתקשר?" שאל יענקי, "לגיסי", ענה המשגיח "בבעלותו נמצאים כמה מפעלים גדולים בירושלים אולי יוכל הוא למצוא עבורך תעסוקה".

יענקי השפיל שוב את עיניו ושאל "הרב האם נוכל לשוחח היום?"

"בוודאי", ענה המשגיח "היום אחה"צ כמידי שנה בערב ראש השנה אני נוסע לאחל שנה טובה לחמי השוכן בבית האבות הסמוך אשמח מאוד אם תצטרף אליי".

לפנות ערב יענקי הצטרף להליכה יחד עם המשגיח ושניהם שותקים ו לפתע, ללא התראה מוקדמת, יענקי פרץ בבכי. המשגיח אחז בידו ובין פרץ בכי אחד למשנהו הוא פלט, "אני כבר לא מסוגל… אבא שלי פשוט הורג אותי…"

לאט לאט הוא נרגע וגולל בפני המשגיח את קורותיו בשלוש שנים האחרונות.

כבחור בישיבה קטנה הוא לא התבלט במיוחד הוא היה נקרא בחור טוב שלא עושה בעיות.

הבעיות התחילו עם המעבר לישיבה גדולה הוריו רצו מאוד שילך לישיבה נחשבת, בה גם למד אביו שהיום הוא תלמיד חכם מוכר מאוד ורבים מתייעצים עמו, דא עקא שישיבה זאת קיבלה לשורותיה אך ורק את המצטיינים שבכל ישיבה, או כפי שאמרו לאביו "בישיבה הזאת יש מקום רק לשפיצים מי שלא שפיץ פשוט נדרס.."

בלית ברירה הוא התקבל לישיבה בינונית וכבר אז הוא הרגיש את האכזבה הגדולה של אביו.
אבל כאן, כנראה, זה רק התחיל…

ביום חמישי בלילה בשבוע השני לשהותו בישיבה הגדולה בחודש אלול שבת הנקראת בפי עולם הישיבות "שבת געגועים" בה הבחורים הצעירים שזה עתה נכנסו להיכלי הישיבות הגדולות חוזרים לביתם לעבור את השבת בחוג משפחתם, כמו כולם גם הוא ארז את חפציו ושם את פעמיו אל עבר תחנת האוטובוס.

בשעה 12.30 בלילה הוא דופק בעדינות על דלת ביתו ומכניס את המפתח בחור המנעול הוא עוד לא הספיק לסובב את המפתח וכבר הקדימו אביו ופתח את הדלת. יענקי זיהה מיד על פניו שמשהו איננו כשורה. שלום אבא אמר יענקי ובתגובה הוא שמע את אביו אומר "בשעה כזאת מגיעים? אני לא מבין איפה היית? הרי סיימתם את הסדר בישיבה בשעה שמונה, מה עשית עד עכשיו?" יענקי ההמום לא ציפה לכזאת קבלת פנים "התעכבתי קצת עם חברים", הוא ניסה להסביר "דיברנו קצת ולא שמתי לב איך שהזמן עבר…"

"בן כמה אתה?" הטיח בו שוב אביו, "אני לא מבין אני מדבר אתך ואתה עונה לי כמו ילד קטן שדיברת ושלא שמת לב, אתה בחור ישיבה? בחור ישיבה יושב ולומד! בחור ישיבה לא מפטפט עם חברים!" הוא הוסיף "ידעתי שהישיבה הזאת לא שווה כלום", הוא סינן מבין שיניו ונכנס חזרה לחדר השינה.

יענקי נכנס לחדר ועצם את עיניו מעולם אבא לא דיבר אליו ככה, היה נדמה לו שהוא שמע צליל של שנאה בקולו של אבא, הוא נרעד, לא יכול להיות שאבא שונא אותי הוא שינן בליבו שוב ושוב, הוא הרי אבא שלי. וכך עם המחשבות הקשות האלה הוא נרדם…

השבת עברה עליו כמו תשעה באב אביו לא החליף עמו מילה והוא רק ספר את השעות שנשארו לו עד צאת השבת.

ולמן אותו היום היה נראה לו ליענקי, שאביו מחפש אותו. בכל מפגש ביניהם אביו הטיח בו ביקורת. פעם היה זה על הלבוש ופעם האחרת על הרגלי האכילה, פעם על שעת הקימה ופעם על שעת השינה כשתמיד חתם אביו את הביקורת עם המשפט "למה רבונו של עולם? למה אתה עושה לי את זה?" משפט שהיה דוקר אותו שוב ושוב.

הוא ניסה מידי פעם להסביר שהוא כן משתדל, שהוא כן מתאמץ, אולי הוא קצת פחות מתמיד מאבא אבל הוא עדיין משקיע ומתאמץ בכוחותיו הוא. אך אבא לא הסכים לשמוע, בשבילו זה היה או שחור או לבן, או שאתה פה או שאתה שם, הוא חזר באזניו השכם והערב. ואכן לאט לאט הוא נהיה יותר ויותר שם… הוא כבר מיעט להגיע הבית והחל להתגלגל מישיבה זו לאחרת רק כדי לשרוד. הוא כבר לא מצא טעם לחיים של תורה.

יענקי דיבר ודיבר ורק השומר בכניסה לבית האבות קטע את שיחתם "לאן אתם?" הוא שאל. "לאדון ישעיה ינקלביץ בקומה רביעית…", ענה המשגיח.

לאחר שסיימו את ביקורם בבית האבות פנה המשגיח אל יענקי ושאל "האם אתה מסכים שאשוחח עם אביך?" יענקי הצטחק "כל העולם דיבר אתו", הוא אמר והוסיף: "אבל הוא לא מוכן לשמוע מבחינתו כולם טועים…"

"אני בכל אופן רוצה לנסות" אמר המשגיח. "אם הרב כל כך רוצה, הרב יכול לנסות", אמר יענקי.

ואז המשגיח החל לתחקר אותו על סדר יומו של אביו מתי הוא קם מתי יוצא ומתי חוזר יענקי לא הבין את הסיבה לשאלות הרבות אך מתוך נימוס השיב על כולן.

עשרת ימי תשובה

הטלפון בבית משפחת כהן מצלצל, "מדבר הרב שמחה, המשגיח של יענקי. הייתי מאוד מעוניין לפגוש אתכם אצלי במשרד מחר בשעה שבע בערב", לאחר כחכוח קל מן העבר השני נשמע קולו של הרב כהן "בעזרת השם נגיע מחר", השיחה הסתיימה והרב כהן הניח את שפופרת הטלפון על כנה ולחש לעצמו, "רבונו של עולם מי יודע מה עכשיו הוא עשה אני מרים ידיים שיסתדר לבד בחיים שלו אני כבר לא יכול יותר".

בשעה שבע בדיוק מתיישב המשגיח בכיסאו. לא לחינם הוא בחר בשעה הזאת, משיחתו עם יענקי הוא הבין שזאת השעה הלחוצה ביותר ביומו של אביו.

ואכן כמו שציפה המשגיח מחוגי השעון כבר הורו על השעה שבע ועשרה ועדיין הוא לא הגיע. בשעה שבע ושבע עשרה דקות דפיקות מהוססות נשמעו על דלתו של המשגיח יבוא עונה המשגיח מתוך החדר, ראשון נכנס הרב כהן ולאחריו רעייתו.

המשגיח מרים את עיניו מן הספר ומישיר מבטו לעבר הרב כהן, מגביה את קולו ואומר "אני לא מבין. אמרתי לכם להגיע בשעה שבע ואני ממתין לכם קרוב לעשרים דקות! על אף סדר יומי העמוס מאוד בימים אלה פיניתי מזמני בשבילכם ואתם מאחרים, איזה צורה זאת? אני לא מבין", הרב כהן ורעייתו הסמיקו והחווירו "השתדלנו מאוד להגיע בזמן אבל היה לנו עיכוב קטן ולא צפוי", אמר הרב כהן. "מה זה התירוצים האלה? אני לא מבין אתכם הרב כהן איננו נמצאים בגן ילדים". המשגיח לא הסתפק בזה ושלף מן הספריה הקטנה שבחדרו את הספר "אורחות צדיקים" והתחיל לקרוא בקול על מעלת יוקר הזמן ועל רעת מי שמאבדו לריק תוך שמידי פעם הוא מישיר את עיניו לעבר הרב כהן שהחל לנוע באי נוחות על מקומו.

כשכבר הרגיש המשגיח שעוד רגע קט ובני הזוג יקומו ויעזבו את משרדו, הוא עצר לרגע, הרים את מבטו לעבר הרב כהן ואמר לו "כבוד הרב כהן אכן אנו עומדים בעשרת ימי תשובה ובוודאי שאינני ראוי לומר לכם דברי מוסר רק דבר אחד אני רוצה לומר לכם ההרגשה הזאת שהרגשתם עכשיו בדקות האחרונות זו ההרגשה שבנכם יענקי מרגיש כבר כמה שנים".

הרב כהן ההמום נבוך והמשגיח המשיך והסביר להורים מה היא הרגשתו של בחור מתבגר המרגיש נתקף ואיך הרגיש בנם במשך כל השלוש שנים האחרונות תוך שהוא משווה בין הרגשתו להרגשת ההורים שעמדו תחת הביקורת הקשה. והנה זה פלא. לראשונה הרגיש הרב כהן שאולי הוא טעה. לאחר שחווה זאת על בשרו משהו בליבו נפתח. הם המשיכו לשוחח עוד שעות ארוכות אל תוך הלילה וכמו תלמידים צעירים המביטים בהערצה ברבם הם ישבו שם, הרב כהן וזוגתו ושתו בצמא את דברי המשגיח וביקשו להבין עוד ועוד.

בשעת לילה מאוחרת הם יצאו מבניין הישיבה עם התובנה הקשה, הם שמדקדקים קלה כבחמורה, שמדירים עיניהם לקיום תורה ומצוות, שמוסרים את נפשם לגידול צאצאיהם בדרך התורה, הם במו ידיהם דוחים את בנם מדרך הטוב וממאיסים עליו את דרך התורה.

ערב יום כיפור
הטלפון הציבורי בישיבה מצלצל

"הלו, אפשר לדבר עם יענקי כהן?"

"יענננננננקי, יש'ך טלפון", צעק מישהו מן העבר השני לעבר המסדרון.

לאחר שניות מספר וקול צעדים מתקרבים, הורמה השפופרת. "הלו", נשמע קולו של יענקי. "יענקי, מדבר אבא" שקט מן העבר השני,

"יענקי אתה שומע אותי. אני רוצה לבקש ממך סליחה. אתה צדיק יענקי שלי צדיק אמיתי, אני רוצה שתברך אותי לשנה טובה".

יענקי ההמום ניסה להשחיל מילה אך אביו המשיך "יענקי טעיתי. חשבתי שאני מבין ויודע הכל אבל טעיתי תן לי הזדמנות לתקן, תמחל לי, אני מבטיח לך…"

יענקי נשבר והחל לבכות ומן העבר השני הוא שמע גם את אביו בוכה.

"אבא אני סולח", הוא ייבב.

"גמר חתימה טובה ונשיקות מאימא, אנחנו כבר מחכים לראות אותך". חתם אבא את השיחה.

ליל הושענא רבא
השעה ארבע ושלושים לפנות בוקר, במדרגות היורדות בואכה הכותל המערבי יורדים אב ובנו שלובי זרועות, הלילה הזה הם השלימו שנים ארוכות של אב ובן, הלילה הזה בפעם הראשונה הם דיברו על הכל. על תקוות האב על נפילות הבן על רצונות ואכזבות על עליות ומורדות ועל ההתמודדויות האינסופיות, ואבא, הוא היה שם, מקשיב, מזדהה, מבין ומכיל, מחזק ומעודד, ובעיקר גאה בבנו בכורו.

ואז, מול הכותל הגדול כשרוח קרה של בוקר כבר מתחילה לנשוב וראשוני המתפללים מתחילים להתעטף בטלית הוא עמד שם חבוק בין ידיו של אביו וממאן להיחלץ מזרועותיו, כמו מנסה הוא להשלים את כל השנים האבודות…

לאחר סיום.

הורים יקרים לפני שהנכם מותחים ביקורת על ילדכם, זכרו נא את הרגשתכם הקשה בשעה שבה צלבו אתכם בביקורת קשה בבית, בישיבה, בכולל, בעבודה, או סתם בסופר השכונתי. זוהי ההרגשה שגם ילדכם יחוש באותו הרגע!

—
לע"נ חמותי, אשת החינוך, שרה בת מרומה אליס הי"ד