"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (לא, ב)
פירש רש"י היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי ביום זה אמות.
ידוע מנהג עם ישראל קדושים לומר "צדקתך' במנחה של שבת. טעם הדבר פירש הרב שר שלום גאון, דכיון שנפטר משה רבנו באותה שעה, אנו מצדיקים את הדין. ותמהו עליו הראשונים (תוס' מנחות ל. המרדכי הל' ס"ת, הרא"ש פסחים קה.). א. נאמר כאן בפסוק "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", דרשו חז"ל ביום זה נולדתי ביום זה אמות. נמצא שכתב פסוק זה ביום שנפטר איך אפשר לומר שכתב ע"ש העתיד. ועוד לפי דברי הרב שר שלום שנפטר בשבת יוצא שכתב משה בשבת, היתכן שמשה רבנו יחלל את קדושתה של השבת?
עוד הקשה המרדכי. כתוב במדרש, באותו יום שמת משה, כתב י"ג ספרי תורה, י"ב ספרים חילק לי"ב השבטים ואחד גנזו. ואם פטירתו הייתה בשבת איך כתב בשבתי?
אלא ביאר הטור (או"ח סי' רצ"ב) טעם אחר לאמירת "צדקתך", כי מנחה של שבת היא שעה הסמוכה לזמן שהרשעים חוזרים לגיהנם, ומצדיקים אנו את דינו של הקב"ה. (טור).
אולם האחרונים מיישבים את הקושיות בכמה אופנים:
ה"בית חדש"(סי' רצ"ב) כותב: שבודאי בערב שבת מת משה ובו ביום מלאו ימיו ושנותיו וכתב י"ג ס"ת. אבל קבורתו בגיא לא הייתה אלא בשבת במנחה, ובין המיתה לקבורה היה מונח בכנפי השכינה. ומצדיקים הדין על השעה שנסתלק מהעולם. ומוסיף הב"ח שהרב יצחק דרשן החזיק יישוב זה, והביא סמוכים לזה מדברי הרמ"ע מפאנו בספר "עשרה מאמרות", דבע"ש התחילה מיתתו, וגמר סילוקו היה בשבת במנחה בשעת רצון. אמנם לא ביאר הב"ח מדוע אומרים צידוק הדין על שעת קבורתו ולא על שעת מיתתו?
וה"שפת אמת" ביאר זאת נפלא וז"ל: משה רבינו בע"ש נפטר, מ"מ הקבורה היתה בשבת, ועיקר צידוק הדין שלו על שעה שנקבר ונעלם מעין בני האדם, מדוע? משום שכתוב על משה "ולא כהתה עינו" אפילו אחר מיתתו (רש"י). נמצא, דלא הבינו בני אדם כלל שמת משה, ולא נתעצבו במיתתו לפי שחשבוהו לחי, עד שנקבר ונעלם מעיניהם הבינו שנסתלק מן העולם, ולכן צידוק הדין בשבת במנחה.
בספר "בני יששכר" (מאמרי שבתות ח', יט) מביא רמז לזה בשם התשב"ץ (סי' תמח): "משה עבדי מת" אותיות השניות "שבת", לרמוז שמיתתו היתה ביום השבת. ומוסיף שהחיד"א כתב שנרמז דוקא באותיות השניות לרמוז על דברי הרמ"ע מפאנו שמיתתו התחילה בע"ש והסתימה בשבת. א"כ בשבת היתה לו פטירה שניה.
כעין זה מביא בספר "יערות דבש"(דרוש י"א) בשם ה"מגלה עמוקות" דנשמתו של אדם מסתלקת יום אחד לפני המיתה, ובע"ש נסתלקה נשמתו של משה ובשבת נסתלקה נפשו. ומוסיף לזה סמך מהתורה שנאמר אצל יעקב "ויקרבו ימי ישראל למות" מדוע נאמרו "ימי" לשון רבים הלא ביום אחד מת, אלא מכאן ששני ימים למיתה כנ"ל.
השל"ה הקדוש (מובא בקה"י ב"ק סי' מה) ביאר: דבאמת משה מת בשבת, ומה שהקשו הראשונים איך כתב בשבת לא קשה כלל, דכתיבתו הייתה ע"י שם והשבעת קולמוס, וכתיבה סגולית כזאת לא נחשבת מלאכה, ואינה נאסרת בשבת.
ה"חתם סופר" בתשובותיו ( סי' כט) מביא תירוץ בשם הרמ"ע מפאנו, דאותו היום שמת משה נתארך, ולמעלה בשמים היה שבת ולמטה ערב שבת, והיה מותר בכתיבה.
—
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (לא, יב)
כתוב בגמרא (חגיגה ג.) מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום, אמרו לו תלמידיך אנו ומימך אנו שותין (ולכן לא נוכל לדבר בפניך), אמר להם אעפ"כ אי אפשר לביהמ"ד בלא חידוש, שבת של מי היתה (מי דרש בשבת)? שבת של ר' אלעזר בן עזריה הייתה. ומה הייתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל.
ומה דרש בה "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם מרגלית טובה הייתה לי בידיכם ובקשתם לאבדה ממני.
הקשה ה"בן איש חי"(בספר "בן יהוידע") לכאורה פלא אם הנשים מבינות את הדרשה, נמצא שהם בכלל האנשים שבאים ללמוד, ואם אינן מבינות א"כ גם על הנשים יש לשאול למה באות. דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה?
אלא ביאר, שמיעה של הנשים אפילו שאינן מבינות כלום, יש בה תועלת עצומה. דהנה כתוב בזוה"ק (פ' שלח) שראה צדיק אחד, היכלות בגן עדן שיושבות שם נשים דווקא, ושם משתדלין הנשים במצוות התורה ובטעמיהם. ויש לשאול מנין לנשים בגן עדן השגה בעסק התורה, מאחר שבעוה"ז אין עוסקות בתורה כלל? אלא, בהיותם בעולם הזה שומעות דברי תורה מהאנשים הלומדים או מדרשות החכמים שדורשים בהם, אע"פ שאינן מבינות כלום נשמתן קולטת אותם דברי תורה, וכשהולכות לגן עדן, מתעוררת כח אותה קליטה ועי"ז עוסקות בתורה.
נמצא שהשמיעה ששומעות בדברי תורה בעוה"ז, אע"פ שאינם מבינות כלום יש להם בזה תועלת, שתקלוט הנפש אותה התורה. אמנם תועלת זו שייכת רק בנשים שמטות אזנן לשמוע, אך הטף הבאין לדרשה אין מטין אוזן לד"ת, אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים שרואין בהיותם שם. ועל כרחך אין נפשם קולטת מדברי התורה כלום, ולכן שואל "טף למה באין"? ואמר ליתן שכר למביאיהן.
בזה מובן היטב מה שאמר להם רבי יהושע "מרגלית טובה היתה לי בידיכם" משמע שיש בדרשה דבר הנוגע אליו, והייתה הדרשה יקרה מאד בעיניו. מדוע?
אלא, אמרו במשנה (אבות פייה) ששיבח ריב"ז את תלמידיו ועל רבי יהושע אמר "אשרי יולדתו", ופירש רבינו עובדיה מברטנורא מיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש, כדי שלא יכנס באזניו אלא דברי תורה. לכאורה מה תועלת יש לו מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו בעודו תינוק בעריסה שאינו מבין כלום, ובחינם טרחה אמו אך לפי דבריהם, אף כי לא הבין מאומה, נשמתו קלטה אותם.
מסופר על רבי אריה לווין זצ"ל שנתקל פעם באדם שהיה עסוק בפרנסתו במשך כל היום, וגם בשעות הלילה לא מצא פנאי להשתתף בשיעורי תורה, וביקש לעודדו ולחזקו.
ניגש אליו ר' אריה ואמר לו כדברים האלה. כתוב בגמרא (ברכות ה.) "לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר",. חשבת פעם מה פירושה של המילה 'ירגיז'? ובכלל, כיצד מרגיזין את היצה"ט על היצה"ר?
אלא ביאור הדברים, משל לשני יהודים שהחזיקו בשתי חנויות, אחת ליד השניה. חנות אחת הייתה מלאה בלקוחות במשך כל שעות היום, והעסקים שם שיגשגו בצורה יוצאת מן הכלל, ואילו בחנות השניה היה בדיוק להיפך. איש לא התעניין בה ולא ניכנס אל ד' אמותיה והבעלים הגיעו בשל כך למצב של עניות גדולה.
פעם, בסיומו של היום, לאחר שהמוני לקוחות כבר פקדו את חנותו של העשיר ואילו החנות השנייה נותרה ריקה, הגיע קונה אחד וניכנס אל החנות השניה. כשראה זאת העשיר, פנה אל הלקוח ההוא וניסה לשדלו בדברים כדי שיבוא אליו ולא אל העני. פתח העני בצעקות רמות וכינה את חבירו, בעליה של החנות המשגשגת בכל כינויי הגנאי האפשריים. 'איך הנך מעז לגנוב לי את הלקוח היחיד שפקדני במשך כל היום? האם אין די לך בלקוחות שלך שהינך בא לחמוס ממני גם את הלקוח היחיד הזה'
כל מי ששמע את טענותיו של העני, הזדהה עימו לחלוטין. הטענות היו כל כך צודקות שהן שיכנעו את כולם. זה ניקרא "להרגיז". דהיינו, שטוענים טענה חזקה נגד הצד השני עד שהוא מסתלק מאליו.
והנמשל, המשיך ר' אריה לווין, הוא בדיוק מה שקורה איתך. במשך כל היום מצליח היצה"ר לנצח אותך, ושובה אותך בעסקי הפרנסה עד שלא נותר לך פנאי ללמוד. והנה גם בשעות הערב כשהינך מגיע כבר להתפלל, הוא בא אליך ומנסה לשכנעך שלא תישאר בבית המדרש לשיעור גמרא, והרי הוא ממש כאותו עשיר המנסה לחטוף לחבירו העני את הלקוח היחיד שהגיע אליו בסוף היום. הינך צריך איפוא "להרגיז" את היצה"ר ולומר לו: לא די לך במה שהינך מצליח להוציא אותי מבית המדרש במשך כל שעות היום אלא שגם עתה, לקראת הערב, אתה מסית אותי שלא לבוא לשיעורי! דבריו היוצאים מן הלב של ר' אריה, נכנסו לליבו של היהודי ועשו בו רושם רב, ושינה מאותו יום את אורח חייו והחל להשתתף בשיעורי תורה.
שבת שלום ומבורך!