"אתה החילות להראות את עבדך וכו' אעברה נא ואראה את הארץ הטובה.." (ג,כד-כה)

מובא בספרי בפרשתנו: אמר משה להקב״ה: "כבר התרת לי שבועה במדין, על כן אעברה נא ואראה את הארץ". (כאשר משה הגיע למדין אצל יתרו בפעם הראשונה, כתוב: "ויואל משה לשבת את האיש" – אומר רש"י: נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו, ולאחר מכן היה צריך משה להתיר שבועתו)

ולכאורה מה הקשר בין השבועה שהותרה במדין – לבין הבקשה להיכנס לארץ?

בספר "שכל טוב" מובא הסבר נפלא, בהקדם קושיית המפרשים שהקשו: מה זה שאומר משה "אעברה נא ואראה את הארץ", וכי הענין הוא לראות את הארץ? הרי העניין הוא לגור שם? ותירצו, שמשה אמנם ידע שהקב״ה נשבע שהוא – משה, לא יביא את ישראל לארץ אלא ימות במדבר, ועל כן ביקש רק להיכנס לארץ לזמן מה, לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולאחר מכן, כאשר יגיע הזמן להכניס את ישראל לארץ – ייצא משה לחוץ לארץ וימות שם, ובאופן זה לא תתבטל גזירת הקב״ה. משום כך ביקש בלשון ״אעברה נא ואראה״ – כאדם שרואה את המקום לפי שעה, אך אין בדעתו להשתקע בה.

והנה, ידוע המעשה בגמרא (כתובות עז:) על ר' יהושע בן לוי, שכאשר הגיע שעתו להסתלק מן העולם, אמרו מן השמים למלאך המוות שיילך ויעשה את רצונו האחרון של ר' יהושע בן לוי בטרם הוא נוטל את נשמתו. הלך אליו מלאך המוות. ביקש ממנו ר' יהושע בן לוי שיראה לו את מקומו בגן עדן, אך התנה עימו שיביא לו את סכינו, כדי שלא יפחידו בדרך. נתן לו. כאשר הגיעו, הרים מלאך המוות את ר' יהושע בן לוי והראה לו את המקום המזומן לו. תפס ר' יהושע בן לוי את ההזדמנות וקפץ לתוך גן עדן!… תפסו מלאך המוות בקצה גלימתו בכדי להוציאו, אבל אז נשבע ר' יהושע בן לוי שלא ייצא מגן עדן! אמר הקב״ה: אם קרה מקרה וכבר נשבע פעם אחת ר' יהושע בן לוי ואח״כ הוזקק להתיר את שבועתו, אז גם עכשיו נתיר לו את שבועתו ויצא. אבל אם לא נזקק אף פעם להתיר את שבועתו, הרי הוא יוכל להישאר בגן עדן! עד כאן דברי הגמרא.

ולפי סיפור זה יובן היטב הקשר בין התרת שבועתו של משה במדין להתרת השבועה שלא יכנס לארץ ישראל, שכאשר משה רבינו ביקש רק להיכנס לארץ כדי לקיים את המצוות ואחר כך ייצא משם, היה מקום לחשוש שגם הוא יישבע שלא יצא, כמו שעשה ר' יהושע בן לוי, ומשום כך מקדים משה ואומר: ״אתה החילות להראות את עבדך״ – כבר התרת לי שבועה במדין ואין לחשוש פן אשבע, שהרי כבר הותר לי פעם אחת שבועה שנשבעתי, ואם כן תוכל לגזור עלי להתיר את שבועתי, כפי שטענת אצל ר' יהושע בן לוי, ועל כן ״אעברה נא ואראה את הארץ״…

***

בכל קוראינו אליו (ד, ז)

כתוב במדרש (פ״ב, יא) שאל רבי חנינא בר פפא לרבי שמואל בר נחמן מהו דכתיב ״ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון", (משמע שלא תמיד מועילה התפילה רק בעת רצון)? אמר לו: שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים וכף. אמר רב ענן שערי תפילה אינן ננעלים לעולם דכתיב ״כה׳ אלקינו בכל קראינו אליו״ ואין קריאה אלא תפילה, כענין שנאמר ״והיה טרם יקראו ואני אענה״. אמר רבי חייא בר רבה כתיב ״קווה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה,״ הוי מתפלל וחוזר ומתפלל ויש שעה שיתנו לך.

הרי לנו כמה דעות חלוקות בין החכמים בענין קיבול תפילות, האם יש מצב של נעילת שערים לתפילות, או שלא ננעלים שערי התפילות כלל.

לכאורה יש להבין, הלא כל אחד מן החכמים מביא ראיה לדבריו מפסוק, איך א״כ יתפרשו כל הפסוקים כאחד ביחד, ואפילו שיש מחלוקת בין החכמים, פסוקי התורה אחד הם, וכיצד ניתן ליישב את הנאמר ״עת רצון״ שנשמעת התפילה רק בעת רצון, עם הנאמר ״בכל קראנו אליו״?

אלא ביאר המגיד מדובנא (״משלי יעקב״) על פי משל: עשיר אחד נתן לרופא סכום כסף לשנה, כדי שיבוא כל בוקר לבדוק את בני ביתו אם בריאים הם, ואם לאו שירפאם. לא כן עשו תושבי העיר, אלא כאשר חלה אחד מבני ביתם קראו לו שיבוא לרפאותו ושלמו בכל פעם עבור טירחתו. הרופא ביודעו שתושבי העיר משלמים עבור כל ביקור וביקור, היה מתעסק עם החולה כמתמהמה, ולא היה נותן את התרופות היעילות, דאם יתרפא החולה לא יזמינוהו שוב, וכך היו מזמינים אותו מספר פעמים עד שנרפא החולה ושב לאיתנו. אך לבני ביתו של העשיר נהג אחרת – כשנקרא אליהם נתן לחולה את התרופות היעילות ביותר וכך נרפא החולה מיד, שהרי את שכרו קיבל בתמידות, כך היא הנהגת הקב״ה. אדם שסומך על כוחו ועוצם ידו. ומשתדל בהשגת מחסורו בכל התחבולות אשר תמצא ידו, ורק בראותו כי כלתה אליו הרעה ואין משיג מחסורו, מתעורר לבקש רחמים. אדם כזה אינו נענה מיד, ומתעכבת ישועתו, כי אם יענוהו מיד, לא במהרה יתעורר שוב להתפלל, לכן מוטב להתמהמה למען אשר יעמוד כך ימים רבים ויתחזק באמונה בבורא עולמים. לא כן הצדיקים הקוראים אל ה׳ בכל יום ובכל עת, ואף על דבר קל שבקלים משוועים אל בוראם, אין להקב"ה סיבה לעכב בקשתם ונענים מיד.

וכן אמר דוד ״חנני ה׳ כי אליך אקרא כל היום״ (תהלים פו') צריך להבין מה טעם יש בזה שישמע אליו מפני ש״ אליך אקרא כל היום״? אלא ביאר בספר ״ערבי נחל״(פ׳ וארא), תינוק המבקש מאביו דבר, אם מפצירו הרבה א״א שיתאפק אביו מלמלא בקשתו, אכן פעמים האבא נמנע מלמלא רצון התינוק, כי יודע שעוד זמן קט יתעייף ויפסיק להפציר, כי הדבר שמבקש אינו חשוב בעיניו כדי להפצירו יותר מדאי, אך למעשה אם התינוק יפציר הרבה ולא יפסיק, מוכרח אביו למלא בקשתו. והנה אירע שתינוק נבון, הבין בתחלת הבקשה שאביו נמנע מעשית רצונו משום שחושב שמא יפסיק בעוד רגע מלהפצירו, אמר לאביו, דע לך, שהדבר הזה שאני מבקש אפציר בך עד מאד ולא ארפה, וא״כ למה לך לתת לי להצטער ולבקש הרבה ואח״כ תתן לי את שאבקש, טוב שתתן לי מיד. כך אמר דוד ״חנני ה׳ כי אליך אקרא כל היום״ רצונו לומר לא איגע ולא איעף ואזעק ואשוע כל היום עד שתחונן אותי, א״כ חנני מיד ואל תעכבני.

בזה יתבארו כל הפסוקים באופן נפלא. הכל תלוי במבקש, אם מתפלל תדיר וגם לאחר שתענה בקשתו ימשיך להתפלל, תפילתו נשמעת מיד – ״טרם יקראו אני אענה״. לא כן אדם שלא ימשיך בתפילתו, יש אצלו זמנים ששערי תפילה ננעלים, ויחזור ויתפלל עד שתשמע תפילתו. ועל פי זה ביארו את הפסוק ״קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת״ (תחלים קמה), דאינו מובן, אם הפירוש הוא שה׳ שומע דווקא למי שיקרא באמת, היה לו לומר ״קרוב ה׳ לכל אשר יקראוהו באמת״ ולא זו בלבד אלא שנשמע סתירה בפסוק בתחילה אומר ״קרוב ה׳ לכל קוראיו״ אפילו לאותם שאינם קוראים באמת, וממשיך ״לכל אשר יקראוהו באמת״ משמע שלא לכולם? עוד צריך להבין מדוע בתחילה אמר לשון הווה – ״קוראיו״, ואח״כ אמר לשון עתיד – ״יקראוהו״? אלא פירשו ״קרוב ה׳ לכל קוראיו״ פירוש בעת שהאדם נתון בצרה ח"ו וצריך לרחמים, הקב״ה קרוב לכל קוראיו שזועקים באותה שעה לעזרה, אבל בתנאי ״לכל אשר יקראוהו באמת״ שיהיו ממשיכים להיות קרובים אליו יתברך ולהתפלל אליו גם בעתיד.

שבת שלום ומבורך!