מורתי היקרה, שבוע טוב,
השבת הזו עברה עלי ברגשות מעורבים.
כשנכנסה השבת הדלקנו נרות, התפללתי עליך ועלי, ואז ישבנו בסלון ואמרתי לעצמי לא להירדם. עדיף בלילה. וכך ישבנו ודיברנו, ובשעה 6 עזרתי לערוך את שולחן השבת. לאחר הקידוש מזגתי לי מים מבקבוק. משפחתי שאלה אותי למה מבקבוק ולא מהמקרר? אמרתי, כי קר. אחותי אמרה כאילו בהתרסה: היא שומרת שבת. מה, אתם לא רואים? ואני אמרתי: אני לא, היא השיבה: תפסיקי להמציא תירוצים. אמרתי, מה הקשר? מי ממציא? והלכתי לחדר, אמרתי ברכת המזון והתחלתי לבכות. לא יודעת למה, פשוט הדמעות ירדו לבד.

אחרי שסיימתי לומר ברכת המזון יצאתי מהחדר, ואחותי שואלת אותי, בכית? אמרתי לה שלא. היא אמרה: למה העניים שלך אדומות? אמרתי לה טוב, בכיתי, כן, למה היית צריכה לומר שאני שומרת שבת? אני לא מבקשת ממך לשמור. מה זה מפריע לך? היא אמרה: טוב בסדר, והלכה לחדרה.

ישבתי בסלון ובשעה תשע הייתי עייפה גמורה אז עליתי לישון. אח שלי אמר לי: תכבי את האור. הסתכלתי עליו בפרצוף כזה של: 'למה אתה מכשיל אותי?' למה זה טוב? והוא אמר: לא משנה, לא צריך. אמרתי קריאת שמע וישר נרדמתי. בשעה שש קמתי, הלכתי לשטוף פנים, נטלתי ידיים שטפתי את הפה והתפללתי. סיימתי בשעה שבע וחזרתי למיטה. חיכיתי שכולם יקומו.

בשעה שמונה הם התעוררו. אחי פתח את המקרר אז הוצאתי את השוקו וישבתי בשולחן. אחר כך ישבתי בסלון ואז הרגשתי שזהו, אין לי יותר כוח לשמור שבת, ובאמת כבר כמעט נשברתי. הרגשתי שזה מידי קשה בסביבה הזו. כדי לנקות את הראש סידרתי את המזנון, ומצאתי שם מלא דברי קודש, ביניהם שני ספרים היו חשובים בשבילי. אחד על גדולת השבת אותו נתתי לאימי והשני על מוות קליני. רציתי לקרוא זה, כי הוא היה נראה מעניין למרות שאני אחת שלא מחבבת קריאת ספרים.

הלכתי לחדר לקרוא את הספר, ואז אמרו לי להכין את השולחן לארוחת צהרים. עזרתי להכין, אכלנו, בירכתי ברכת המזון וחזרתי לקרוא הסיפורים שם, מרתקים מעניינים, ובאמת פעם ראשונה שאני יושבת וקוראת דברים כאלה. התחזקתי מזה ופתאום הגיעו אלי כוחות חדשים.

אחותי ואני הלכנו לקרוא לחברה המתגוררת בבניין שלנו בקומה 9. אני הלכתי לכיוון המדרגות ואחותי הלכה למעלית. התחלתי לעלות במדרגות ואחותי שואלת, למה לא במעלית? אמרתי, אני שומרת שבת אבל את לא חייבת. עשיתי לה ייסורי מצפון. כשעליתי במדרגות הרגשתי זה נעשה לי בקלילות רבה, כאילו מישהו סוחב אותי. כשהגעתי לקומה 9 הייתי בלי התנשפות אחת, למרות שהמדרגות לא נגמרו..

שיחקנו רמי ומשחקי קופסא, רק מה שמותר, ואז בשלוש וחצי חזרנו הביתה. וכשאנחנו יורדות המדרגות לא נגמרות, יורדות ויורדות ויורדות ולא ניגמר… כשהגענו הביתה היה לי חשק לרקוד. מין שמחה פנימית שגאתה בי על שעמדתי בניסיון שמירת השבת. התחלתי לרקוד ואחותי גם רצתה והיא התחילה לשים שירים בטייפ. זה היה ניסיון ענק בשבילי, כי אני מאוד אוהבת לרקוד עם מוזיקה, אבל הלכתי לסלון ורקדתי שם כדי שלא ישמע את השירים..

חיכיתי שתצא שבת, אמרתי 'ברוך המבדיל', עשיתי שעורים שלא הספקתי, ועכשיו אני הולכת לאכול ולכוון לסעודת מלווה מלכה.
אני שמחה ומאושרת שהצלחתי לשמור שבת שניה ברציפות!