- רדיו קול חי - -

מטעמים לשולחן שבת: מטות מסעי \\ הרב אמיר קריספל

״אישה הפרם וה׳ יסלח לה״ (ל.יג)

הגמרא (קידושין פא:) אומרת ״במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה והייתה שותה יין ומטמאה למתים, רבי עקיבא כי הווה מטי להאי פסוקא הווה בכי, (כשהיה מגיע לפסוק זה היה בוכה) אמר ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר סלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה״

צריך להבין ממה התרגש כל כך רבי עקיבא ובכה, הרי דבר פשוט הוא שגם כוונה רעה צריכה כפרה, וכמפורש בפסוק ״ולא תתורו אחרי לבבכם׳,? עוד צריך להבין לשם מה המשל של החזיר והטלה, הלא פשוט שמי שחטא צריך כפרה יותר ממי שרק רצה לחטוא?

במסכת מכות (כ״ד:), אותו ר׳ עקיבא שבשומעו קול המונה של רומי ובראותו שועל יוצא מבית קודש הקדשים היה מצחק ולא התרגש, אלא אדרבה למד מכאן על העתיד הטוב שצפה, ובמסכת סנהדרין (ק׳׳א) אותו ר' עקיבא שבראותו את חוליו ומצבו הקשה של רבו ר׳ אליעזר הגדול היה משחק ״אמרתי שמא ח״ו קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח״, ובמסכת ברכות (ס״א) אותו ר׳ עקיבא כשהוציאו אותו להריגה וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל קיבל את הדבר בשלווה גמורה ובגבורת נפש עילאית ואמר שכל ימיו חיכה לרגע זה, אותו גיבור אדיר ששלט ברגשותיו ועמד בכל המצבים הקשים, דווקא הוא בכל פעם כאשר ״הוה מטי להאי קרא״, כל אימת שהגיע לפסוק זה היה מתרגש ובוכה, וצריך להבין מה הסעיר את רוחו כל כך?

אלא מבארים על פי דברי רבינו תם בספר "הישר" שמבאר כיצד יוכל אדם לבחון עצמו, אם הוא רצוי ואהוב לפני בוראו או חלילה לא: ״אם ברצותו לעשות עבירה לא יזדמן לו מטריד או מעכב ובעשותו דבר מצוה יזדמנו לו דברים מעכבים ומטרידים, ידע כי הבורא מואס בו ואינו אוהב מעשיו״, ומכלל לאו אתה שומע הן, כי אם ברצותו לעשות עבירה יזדמנו לו מטרידים או מעכבים, ידע כי הבורא אוהבו ורוצה בו.

זהו הביאור בדברי חז״ל, כאשר אנו רואים שנים שרצו לעשות עבירה, לאחד נזדמן דבר מטריד ומעכב ולא עשה, ולשני לא נזדמן ועשה, פירוש המצב הוא שאת זה הקב״ה אוהב ולמרות ששניהם רצו לעבור עבירה, אבל אם רצה לעשות, מצבו אחר לגמרי.

איך מתברר שהבורא אוהבו, שכן אם לא חטא בהכרח שמדובר בצדיק שהקב״ה שומרו מן החטא כמבואר בגמ׳ (יומא ל״ט) "רגלי חסידיו ישמור״, ובודאי אף עכשיו כשתקף עליו יצרו והתאוה לעבירה, לא היה זה רצון גמור וחזק לחטוא, אלא רצון קלוש ורפיון מועט ועדיין אינו בגדר הבא ליטמא שפותחין לו, אלא עדיין הוא ראוי לשמירה משמים שלא ייכשל, וא״כ לא במקרה עלה בידו בשר טלה.

זהו סוד בכייתו של התנא האלקי רבי עקיבא ״ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר״ ־ בכוונה קלושה ורפויה והנו אדם בעל מדריגה גבוהה שהקב״ה בעצמו משמרו מן החטא ומפני כך הזמין לו בשר טלה לא כפי מה שהתכוון, למרות זאת צריך הוא לכפרה וסליחה, ״מי שהתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר״ – שזהו בירור וסימן שהקב״ה מואס בו ואינו מזמין לו ממרידים ומעכבים מלעשות העבירה, ״על אחת כמה וכמה״ – איזו כפרה הוא צריך, שהרי כשיתבונן האדם במצבו לפי הבחינה הזו של ״עלה בידו״ הלא יבוש וחרדה תאחזנו שהרי נכשלים אנו בחטאים ועוונות על כל צעד ושעל בלי מעכב וכמה התאמצות צריכים אנו לעשות דבר טוב ולהתגבר על כל מיני נסיונות ומפריעים העומדים לפנינו, הלא התנא ר׳ עקיבא הזיל דמעות על הכת שעולה בידם בשר חזיר ולא בשר טלה, תתעורר הרחמנות על עצמנו להלהיב את הרגש ברגשת הנפש וסערת הרוח ללימוד המוסר בהתפעלות ואז יעלה בידינו בע״ה להגיע לכל המעלות וחפץ ה׳ בידינו יצליח.

"גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפינו' ………..בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (לב, טז' כד')
מדוע שינה משה רבנו את סדר בקשתם של בני גד ובני ראובן שהם ביקשו קודם לצאנם ואח"כ לטפם ואילו משה הקדים קודם טפם ואחר כך צאנם?
פעם פגש יהודי את ראש ישיבת פורת יוסף הגאון הגדול רבי יהודה צדקה זצ"ל, וביקש את ברכתו שיצליח בעסקיו ובבריאות איתנה. התעניין מורינו במשפחתו של אותו אדם, והתברר שבניו לומדים בבית ספר ממ"ד וכינה אותו בית ספר "כללי". חייך מורינו את חיוכו הטוב והעדין, ואמר: "טעות בידך, אחי. החינוך שלנו הוא 'כללי': הוא כולל את מורשת הדורות, כולל תורה ותפילה, כיבוד הורים ומידות טובות ונאות. הוא כולל חומש, משנה וגמרא, הלכות ואגדות. החינוך ההוא חינוך 'פרטי' הוא, חינוך שניתק את עצמו ממורשת הדורות ופנה אל רהבים וסטי כזב"… ומיד הרצין והחל להוכיחו באהבה: הכיצד יכול אדם להפקיר כך את ילדיו! הצטדק הלה וטען, שהחינוך שם מעולה עם הרבה הרחבת אופקים ובגרויות, עם "תכניות העשרה" ותוכנית הליב"ה… שאלו רבינו: "אמור נא לי, אילו היו מציעים לך בית ספר מעולה, עם חסרון קטן בלבד: שמקללים שם את אביך. היית שולח לשם את ילדיך?" נרתע האיש וקרא: "חלילה וחס!". שאל רבינו: "ואם מלמדים שם לזלזל באבינו שבשמיים, האב הרחמן?!"…
נבוך האב, ולא מצא מילים. רק אמר, שבית הספר החרדי במקום שוכן במבנה רעוע, חם שם בקיץ וקר בחורף. ואילו בבית הספר האחר ישנם תנאים נפלאים. מבנים מפוארים ומרווחים.

שוב חייך רבינו, ואמר: "טענה זו נדחתה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה! בני גד ובני ראובן ביקשו: "גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפינו". ומשה רבינו תיקן אותם ושינה את הסדר: "בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם". הנה כי כן, הם שמו דגש על המקנה. הגשמיות והרווחה. הטף, החינוך, בא במקום השני. ומשה רבינו אמר להם שבראש ובראשונה יש לחשוב על החינוך ומהותו, על הנוער והטף!" "כי רחמנא ליבא בעי, לא ליב"ה".

שמע האיש לקול מורינו, וכיום הוא רווה נחת בלי סוף. כל ילדיו הקימו משפחות לתפארת בית אבותם, ברוח היהדות הנאמנה ומורשת האבות! וזכה שבניו יצאו תלמידי חכמים מרביצי תורה גדולים.

שבת שלום וחודש טוב!