"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ" (כה,ג).

הגאון רבי עזריה פיג'ו זצ"ל, בעל "בינה לעיתים", כותב על הפסוקים כאן בענין השמיטה, מעוררים שתי תמיהות ראשית, על שום מה ראתה התורה צורך לומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ… "הרי כאן, בעצם, רוצה התורה לצוותנו על ענין השמיטה, היה די אם הייתה אומרת: מקץ שבע שבע שנים תעשה שמיטה, כשם שאומרת בשמיטת כספים: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" (דברים טו,א)? וכי חובה על האדם לעבוד בפועל בששת השנים שקודמות לשמיטה כדי לקיים את מצוות השמיטה, וכי אין זו מזכותו של האדם לעבוד רק בחלק מן השנים, ואף בכלל לא?!

ועוד תמיהה, בהמשך (ויקרא כה,כ) מציגה התורה כביכול, את הלבטים העשויים להתעורר בקרב שומרי השמיטה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" והתורה פותרת את הלבטים הללו: "וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". לכאורה עיתוי הלבטים תמוה, מה זאת אומרת: "מה נאכל בשנה השביעית", הרי דרכו של עולם לאכול בכל שנה מה שנזרע בשנה הקודמת, ואם כן, פשיטא הוא שבשנה השביעית יאכלו מה שזרעו בשנה השישית?! אם יש כזה חשש של מה נאכל זה על השנה השמינית, שבשנה השביעית שקדמה לה לא עבדו את האדמה, אם כן מה באמת השאלה ב"וכי תאמרו מה נאכל בשנה בשביעית?"

אלא פרשת שמיטה מגלה לנו את הדרך אשר נעשה כדי לזכות בסייעתא דשמיא, מחד עלינו להשתדל ומאידך עלינו להאמין, צירוף של שני הדברים יוצר את האפשרות לקבלת השפע מבורא העולם, כמו ההגדרה הנפלאה של הגמרא: "מאמין בחיי עולם וזורע" מובא בתוספות (מסכת שבת לא, א) בשם הירושלמי. אמנם, רבי שמעון בר יוחאי זי"ע היה מבני עליה שזכה לפרנסה ללא השתדלות , אך כבר אמרו חז"ל: "שהרבה עשו כן ולא עלה בידן" כי מועטין הן אלו שראויים וזוכים לכך. אך רוב העולם זקוק לכלי להחזיק את ברכת ה', כמו אלישע אשר ביקש כלים לשמן, כך אנו זקוקים ליצור כלים לקבל את הברכה. ולכן באה התורה ומלמדת אותנו את חובת ההשתדלות, במשך שש שנים כדי לזכות לפרנסה עלינו לעבוד את האדמה, כל אחד בדרכו ובמלאכתו. גם אז "וצוויתי את ברכתי", ללא ברכת ה' לא תצלח דרכינו. אך כאשר מגיעים לשנה השביעית, ששם אין השתדלות לפרנסה, ואנו נשאל איך נזכה לסייעתא דשמיא ללא ההשתדלות? משיבה התורה: שההשתדלות בשנה השישית תיתן את פירותיה לשלוש השנים, והיא תשמש ככלי שבעבורה נזכה לברכת ה' גם בשנה השביעית והשמינית עד שנחזור למסלול הרגיל של מאמין בחיי עולם וזורע.

ויש השואלים מדוע נבחרה דוקא השנה השביעית להיות שמיטה? ותירץ על זה החיד"א זיע"א: מביאה הגמרא במס' ברכות (ל"ה:) דאמר רבא לתלמידיו בבקשה ממכם אל תיתראו לפני בישיבה בכל חודש ניסן ובכל חודש תשרי, מפני שאז הוא זמן הקציר והזריעה, וכאשר תעבדו בשני החודשים הללו בשדותיכם כראוי, תהיה לכם מנוחה ושלוה ביתר החודשים שתוכלו ללמוד ללא טירדת הפרנסה כי אם לא תהיו אז יגנבו אתכם, נמצא שאם בכל שנה ביטלו שני חודשים, א"כ במשך ששה שנים ביטלו י"ב חודשים, ולכן כעבור ששה שנים הוצרכו לשנת השמיטה, בכדי להשלים את מה שחיסרו בי"ב החודשים במשך ששת השנים. (אבל קצת קשה שהרי שלא ביומי ניסן הם כן היו באים ללמוד גם בשנה השביעית אם כן יש להם רק חודשיים מיותרים אולי אפשר לתרץ שעצם הלימוד ברציפות של 12 חודשים ברצף שווה כמו עוד שנה שלימה מאשר אם לומדים 5 חודשים ועוד חמישה חודשים, כמו שאמר רבי עקיבא כשבא לבקר את אשתו.

—
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (כה, לה)

יש לדקדק מהי כוונת התורה ״ומטה ידו "עמך״ וכי העשיר שמסייע גם מטה ידו? הרי הוא עשיר. אלא ביאר ה"בן איש חי״ (דרשות), משל למלך אחד שהיה לו בן יחיד, ורצה המלך שבנו ילמד ויהיה בקי בכל החכמות כדי שיוכל לרשת את מקומו, ולק מסר את בנו בידי חכם אחד שילמד אותו את כל החכמות בפרט דברים שמגעים לתכסיסי המלוכה. החכם לימד את הבן במשך מספר שנים ולאחר סיום הלימודים שלח אותו אצל אביו המלך כדי שיבחן אותו. בחן אותו המלך ומצא אותו שלם בכל החכמות ושמח שמחה גדולה. ציוה המלך לתת לאותו חכם מאה אלף זהובים מקופת האוצר וגם נתן לו אות כבוד והצטיינות. לאחר מכך אמר החכם למלך: הנה נשאר עוד דבר אחד שצריך אני ללמדו ודי לזה זמן של שעה אחת בלבד, ולכן תשלח את בנך אלי כדי שאלמדנו.

המלך שלח את בנו לבית החכם והנה החכם סגר את הדלת תפס את בן המלך והכה אותו חמישים מכות על רגליו עד כי החל דמו שותת, והבן צועק ואין מושיע לו. ולאחר מכן הניחו החכם בעגלה ושלחו אל אביו. בהגיע הבן לאביו, ראה את בנו צועק וגונח והדם שותת מרגליו שאלו לפשר הדבר? סיפר הבן לאביו את כל המכות שהיכהו החכם. מיד נתמלא המלך חימה וגזר לתלות את החכם על העץ. אך ציוה שלפני התליה יביאו את החכם לפניו שיסביר לו את פשר הענין. כשהביאו את החכם לפניו, אמר לו המלך כבר גזרתי עליך תליה על מעשיך, אך ברצוני שלפני מיתתך תבאר לי מה הביאך לשטות זאת – להרע לבני ולאבד בידים את השכר והכבוד שנחלת ממני? השיב החכם ואמר: נאמן אני במלאכתי ולא אעשה רמיה, וכיון שלא השלמתי את המלאכה שבקשת ממני הייתי מחויב להשלימה. היינו כיון שביקשת ממני ללמדו תכסיסי מלכות, ומכיון שהמלך במשפט יעמיד ארץ וכל אדם שעושה דבר רע יביאו משפטו לפניו, אך העונש צריך להיות כפי מדרגת החטא, והנה לפעמים יזדמן שיביאו לפניו אדם שגנב מאה דינרים והוא יחרוץ עליו משפט להכותו אלף מכות, מכיוון שהמלך מימיו לא עקץ אותו פרעוש מחמת השמירה ששומרים עליו, לכן אינו יודע שיעור צער המכות. ויתכן שכבר כאשר יכוהו שלוש מאות מכות ימות, ומי יודע מה יהיה עמו במכה החמש מאות, אך כיון שגזר המלך אלף מכות – דבר המלך אין להשיב, ויכו אותו וימות מיתה משונה על גניבת מאה דינרים יוצא שיש כאן עוול במשפט. לכן היכיתיו מכות בשיעור שיוכל לסבול כדי שיוכל לשער צער המכות עד כמה מגיע בעשר ועד כמה מגיע בחמישים וכן הלאה, ואז ידע לגזור העונש הראוי לפי העוון. כשמוע המלך את דברי החכם שמח מאוד על דבריו, חזר בו מגזרתו ויוסף לו על מתנתו. והנמשל לענייננו: הנה העשיר מימיו לא ראה מהו רעבון, ולכן כאשר בא אליו עני רעב וצועק ללחם לא יודע העשיר עד היכן צער הרעבון כדי שיחוס עליו. מה עשה בורא העולם ציוה לעשירים ולעניים שיצומו יום אחד בשנה מערב עד לערב ביום כפור, ואז העשיר ירגיש על בשרו כיצד הוא צער הרעב וממילא ירחם על העני בשעת דוחקו.

ובזה יובן הפסוק ״וכי ימוך אחיך ומטה ידו״ – כאשר אחיך הגיע לדוחק וצער, תרחם עליו שהרי ״עמך״ גם היה זמן של צער ורעבון ויודע אתה את הרגשתו של האביון – ״והחזקת בו״.

שבת שלום ומבורך!