ביום חמישי האחרון, בשעות הבוקר, ניצלתי כמו הרבה יהודים את יום החופש, לכמה שעות של לימוד תורה.
נכנסתי לאחד הכוללים שסמוך לביתי, 11 בבוקר, ובית המדרש שקק חיים כאילו אין יום חופש בחוץ, כאילו אין שום דבר אחר מלבד התורה. כל הסערות הפוליטיות של ביבי ויולי לא הורגשו שם, בטח אף אחד לא תכנן שם מנגלים, אולי היו דיונים על היחס של התורה הקדושה לסמלים שהמדינה קידשה כאן בשבעים השנים האחרונות, כמו חובת היום במנגל, חובת הלילה בזיקוקים וסמל הסמלים שלפי דעת אנשי השמאל, חולל השנה על ידי ראש הממשלה, וזה כאמור הטקס המרכזי בליל חגיגות השבעים למדינת ישראל.
ובחוץ, בכמה כלי תקשורת, אתה קורא על אנשים שמגדירים את עצמם כחרדים, שיוצאים למנגלים ולוקחים את יום החופש הזה למשהו ישראלי, ועל המשהו הישראלי הזה רצוי לדבר ולומר מילה או שתיים.
לפני שבעים שנה התגשם החזון הציוני: הקמת מדינה. מאותו היום אין ארץ ישראל, זו שניתנה לנו על ידי בורא עולם, אלא מדינה, מדינה ככל המדינות. ואם מישהו יבוא ויכחיש שמטרת מקימי המדינה לא היתה השכחת התורה מעם ישראל וחילון המעטים שנותרו שומרי תורה ומצוות, באו כל אירועי השנים הראשונות, במחנות העולים, במוסדות החינוך, בקבלת עובדים רק למי שיש פנקס אדום ועוד, כדי להוכיח, מאז ועד היום, כמה אין על מה לחגוג ביום הזה.
נכון, יאמרו לי, הקב"ה עשה נס והקמנו מדינה. טוב, הויכוח הזה נמשך כבר שבעים שנה, ונכון שהיתה הארה מהקב"ה אחרי שנות האימה והזעם בשואה, אבל מה לעשות שיהודים שהגיעו לארץ ישראל באותם ימים והקימו את המדינה, שכחו דבר אחד: את התורה. לא משפטי תורה ולא לימוד תורה. לא מלכות התורה ולא שום דבר אחר. אז על מה חוגגים אנשים שמגדירים את עצמם כחרדים?