מטעמים לשולחן שבת: הרב אמיר קריספל

    הרב אמיר קריספל No Comments on מטעמים לשולחן שבת: הרב אמיר קריספל

    הרב אמיר קריספל עם דברי תורה לפרשות השבוע: תזריע ומצורע

    הרב אמיר קריספל

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    דברי תורה לפרשת "תזריע-מצורע"

    "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (יב, ג) – שואל "האור החיים" הקדוש, "צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה, והלא כבר אמרה תורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה?" ומדוע הוצרכה התורה לחזור ולשנותו כאן?

    תחילה מיישב האור החיים, שהפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" מלמד כמה דברים שלא נלמדו מהציווי בפרשת לך לך, כגון, שהמילה צריכה להיות דווקא ביום (ולמדים כן ממה שנאמר כאן "וביום"), וכן שמצוות המילה דוחה את השבת (וגם זאת דרשו חז"ל מהמילה "וביום", כמבואר במס' שבת דף קלב ע"א)

    אך שואל על זה האור החיים, הרי התורה יכולה הייתה לרכז פרטי דינים אלה בפרשת "לך לך", במקום לחזור על הציווי כולו כאן בפרשת "תזריע".

    מתרץ האור החיים, שחידוש זה שמילה דוחה את השבת, אילו הייתה התורה מחדשת אותו בפרשת לך לך, ניתן היה לחשוב שדווקא קודם מתן תורה, כשהאבות לא קיבלו את השבת על כל חומרתה ועונשה, רק אז מילה דוחה את השבת, אך לאחר מתן תורה, שנצטוו ישראל "מחלליה מות יומת", מילה לא תדחה את השבת. לכן מחדש הפסוק שוב את חשיבות מצוות מילה, שגם לאחר מתן תורה הרי היא דוחה את השבת,

    עוד הסבר אומר האור החיים, ומפרשים נוספים, היא השאלה, מה הקשר בין הציווי למול ביום השמיני, לבין הפסוקים הבאים, העוסקים בטומאת יולדת, ומה עניין זה לזה. מתרץ האור החיים (וכן הכלי יקר, בתירוצו הראשון), ע"פ הגמרא במסכת נדה דף ל"א, שם מבואר, שהטעם לעשיית המילה ביום השמיני ולא קודם לכן, קשור לכך שלפני היום השמיני האב והאם עצבים מחמת טומאת היולדת, הנמשכת שבעה ימים (והתורה רצתה להימנע ממצב שבו כולם שמחים במילת התינוק והאב והאם עצבים). לפי זה, מובנת מאליה סמיכות הפסוקים של מילה בשמיני וטומאת לידה, שהרי טומאת הלידה היא הטעם שבגינו אין מלים לפני היום השמיני. האור החיים טעם נוסף שמצוי במקום אחר בחז"ל (דברים רבה, ו, א) לכך שמלים ביום השמיני – "ורבותינו ז"ל אמרו וזה לשונם, למה התינוק נימול לשמונה ימים, שקנה ה' רחמים עליו להמתין לו עד שיהיה בו כוחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה, שנאמר ומיום השמיני והלאה יירצה". ומוסיף על כך האור החיים, שהסיבה להיווצרות הכוח לאחר שמונה ימים, קשורה לכך ששמונה ימים בהכרח כוללים גם שבת, ובלשונו: "וצריך לדעת מי גילה סוד זה, כי בשמונה ימים יהיה בו כוח, לא פחות ולא יותר. ונראה, כי 'כוח' האמור בדבריהם, הוא מה שאמר בזוהר (חלק ג צ"א), שהוא כדי שיעבור עליו שבת, ותגיעהו נפש החיונית הנמשכת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קיימא".

    **

    ״ובן יונה או תור לחטאת״ (יב' ו')

    יש להבין, כאן הקדימה כאן התורה את היונה לפני התור, זאת אומרת שיש להעדיף את הבאת היונה על התור. ולעיל בפרשת ׳ויקרא׳ הקדימה את התור לפני היונה שכתוב – ״ואם מן העוף עולה קרבנו לה׳ והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו״, משמע שיש להקדים את התור ליונה, א"כ מה עדיף??

    כתב ״בעל הטורים״: בכל מקום מקדים תורים לבני יונה, חוץ מכאן, לפי שאין היולדת מביאה אלא אחד [ולא זוג], על כן אם תמצא היולדת יונה לא תביא תור, לפי שבן זוג של התור מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר. היינו, בקרבן יולדת שמביאה רק אחד ולא מביאה זוג, הקדימה התורה את היונה לתור, כי התור מתאבל על בן זוגו ולא מזדווג לאחר. אמנם בשאר קורבנות שמביאים זוג מעלת התור גדול מהיונה, כיון שהתור פרוש יותר מהיונה.

    וזאת הסיבה שיש חילוק בין התורים ליונה שאצל היונה אמרה תורה יונה״ (קטנים), ואצל התורים אמרה ״תורים׳, (אפילו גדולים), כתוב בפסיקתא: מפני מה תורין גדולים כשרים שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר, אבל היונה היא פואה אין לה לב, לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו. ע״כ.

    וכן כתב הרמב״ן(כת״י) רצה בתורים גדולים בעבור פרישותם, כידוע בהם שאם אבד זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבקים בה, אלוקיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. וכן כתוב בספר ״מושב זקנים״(לבעלי התוס׳) התור אפילו לאחר מיתת זוגו, לא מזדווגת לאחר, והיונה מחלפת זוגה לאחר מיתתו, ולכן קטנים כשרים ולא גדולים, שאין נאה שמכפרין על ישראל אלא אלו שלעולם אין מחליפים זווגן ויראתן.

    למדים אנו מכאן עד כמה חסה תורה על צערם של בעלי חיים, שאף שלתור יש עדיפות על היונה מפני פרישותו, בכל זאת אמרה תורה ביולדת ״יונה או תור לחטאת״ – יונה עדיפה על פני התור, כדי שלא יצטער בן זוגו ויתאבל עליו.

    כתוב בספר ״קב הישר״(פרק ז׳): בא וראה מה שהביא בעל ה״חרדים״, באיש חשוב תם וישר שהתאכסן אצלו הקדוש האר״י ז״ל, ועשה לו כבוד גדול, וטרם נסיעתו של האר״י אמר לו: מה הגמול אשר אשלם לך בעד החיבה הגדולה שעשית לי, ואני מוכן לתשלום גמולך על הטירחה שטרחת עבורי, השיב לו בעל הבית ואמר: היו לי בנים ולאחר זמן נעשית אשתי עקרה. גילה לו האר״י ז׳׳ל הנה ידוע לך שהיה לך סולם קטן עומד בביתך שהיו התרנגולים הקטנים עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי אשר היה סמוך לסולם, והיו מרווים צמאונם.

    פעם אמרה אשתך למשרתת שתסיר את הסולם מאותו מקום, אף כי לא הייתה כוונתה לצער את התרנגולים כי אם להיות הבית נקי. מאז אשר הסירה את הסולם היה לתרנגולים הקטנים שאין יכולים לפרוח, צער גדול, וסבלו צמאון גדול, ועלתה צפצופם לפני הקב"ה המרחם על כל מעשיו, ועל כן גזר עליה להיות עקרה. שמע זאת בעה״ב והחזיר מיד את הסולם למקום הראשון, ומאז חזרה ללדת. רואים אנו כמה חמור ענין של צער בעלי חיים.

    ״כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם״ (יד, לד)

    פרש"י בשורה טובה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן.

    וכן אמרו במדרש(פי׳׳ז, ו) תני רבי שמעון בן יוחאי כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות, אמר הקב״ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב שנאמר ״ובתים מלאים כל טוב,, מה הקב"ה עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא (אבן טובה).

    בספר ״מושב זקנים״ לבעלי התוספות הקשו הרי אמרו חז״ל שהנגעים באים על חטאים שאדם עשה ועבור צרות עין באה נגעי בתים, וכיצד אמרו כאן שבשורה טובה היא להם.

    בעל ה״ערוך השלחן" הוסיף להקשות וכי אין לקב״ה דרכים אחרות איך לתת לבני ישראל את המטמון רק ע״י נגעים?

    אלא תירץ, כך היא מדתו של הקב״ה, מאהבתו את בניו אף כי מייסרם יסורים קשים, מכל מקום אין כוונתו שיתייסרו חלילה, אלא להחזירם למוטב. לפיכך גם הצרות והרעות סופן שיתהפכו לטובה, כמו מכירת יוסף שעל ידה הגיע למלכות וכל טוב, ומעז יצא מתוק. כך כאן, נגע צרעת היא אכן בשורה רעה – נגע בבית, אמנם במשך הזמן יתהפכו הדבר לטוב וימצא שם מטמון. הוי אומר, אם לא היו חוטאים היו מוצאים בלי צער כלל, ועכשיו שחטאו ימצאו בצער, אבל מכל מקום הסוף יהיה לטובה ולברכה.
    וכן הוא כל יסורי האדם ־ הכל לטובתו, שע׳׳י היסורים מתכפרים לו עונותיו, כמו שאמרו במדרש תנחומא (פ׳ יתרו) וצריך אדם להיות שמח ביסורין יותר מן הטובה, שאפילו אדם בטובה כל ימיו לא נמחל לו עבירות שבידו, ובמה נמחל לו ביסורין, ראב"י אומר הרי הוא אומר ״מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו״, מי גרם לבן זה לרצות את אביו, הוי אומר זה יסורים, ורבי נחמיה אומר חביבין היסורים שכשם שקרבנות מרצין כך היסורין מרצין.

    שבת שלום ומבורך.



    0 תגובות