היה לי סיפור מעניין לפני כמה שנים בקפיטריה בבית החולים מעיני הישועה.

זה היה עוד בזמנים שבמהלך פסח הקפיטריה הייתה סגורה.

את החמץ רב בית החולים מכר לאחד העובדים הישמעאלים.

באחד מימי חול המועד הזדמנתי לבית החולים, לפתע ניגש אלי האח הישמעלי ובתרועות גיל קידם את פני, 'תפתח לי את הקפיטריה, אני רעב, מתאים לי עכשיו חבילה וופלים ובסלי' אמר לי תוך שהוא מחכך כפות ידיו בהנאה.

'הקפיטריה סגורה, תתאפק עוד שלושה ימים הפטרתי לעברו והחשתי צעדיי לתוך מסדרונות בית החולים.

הישמעלי דלק אחרי, הניח את כף ידו על כתפי ולחש לאוזני כממתיק סוד 'הקפיטריה שלך היא כרגע שלי, אני קניתי את החמץ של בית החולים ובחוזה המכירה מופיעה גם הקפיטריה, אי לכך ובהתאם לזאת אני מבקש ממך לפתוח לי את הקפיטריה שלי' סיים את נאומו המהוקצע כאילו היה עורך דין המציג ראיות בפני שופט.

עמדתי במסדרון בית החולים נבוך ומבולבל, מצד אחד לא רציתי לראות אותו כרגע בוזז את מדפי החטיפים אך מצד שני…..אמרתי לעצמי, צודק האיש, הקפיטריה שלו.

חכחתי בדעתי עוד מספר שניות וקיבלתי החלטה 'אתה צודק, הקפיטריה שלך, בא אחרי, אנחנו עולים למעלה' ציוויתי עליו כשאני מיטיב את צרור מפתחותי הנעוצות במותניי.

דילגתי במדרגות, כשהוא דולק אחריי, הגעתי לדלת הקפיטריה, נעצתי את המפתח ועשיתי חצי סיבוב כדלפתע הוא הלם בכף ידו את גבי 'עצור, אל תפתח' ציווה עלי הישמעלי.

סובבתי את ראשי והפעם באמת לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי.

'רציתי רק לראות עד כמה אתם באמת מתכוונים ורצניים במכירת החמץ שלכם, עמדת במבחן, לא צריך את הוופלים ולא את הבסלי' חייך לעברי תוך שהוא מאחל לי חג שמח.

את דבר המעשייה פרשתי בפני רב בית החולים הרב יוסף הופנר בצאת החג.

'דע לך' אמר לי הרב בפנים רציניות, 'אילו היית מסרב לאח הישמעלי ולא מגלה כוונה אמיתית לפתוח בפניו את דלת הקפיטריה, הלכה ברורה היא שכל תכולת הקפיטריה היית נאלץ להשליך לפח בדין חמץ שעבר עליו הפסח'

כל שנה אני נזכר בסיפור הזה.

היום פגשתי את הד"ר שקנה ממני את החמץ וברצינות גמורה ובכוונה אמיתית אמרתי לו 'ד"ר…..כל מה שמכוסה בניילון, הכל שלך…אתה רשאי לקחת ככל העולה על רוחך'