השנה חל ראש חודש ניסן בשבת ומוציאים בו שלושה ספרי תורה. באחד קוראים את פרשת השבוע – ויקרא. בשני את קריאת ראש חודש ובשלישי את קריאת פרשת 'החודש' מארבע הפרשיות שקוראים מלפני ראש חודש אדר עד ראש חודש ניסן (שקלים, זכור, פרה והחודש).

הקביעות של השנה מיוחדת בכך שפרשת השבוע היא פרשת ויקרא שנאמרה למשה בראש חודש ניסן. יוצא איפה ששלושת הקריאות של השבת שייכות לראש חודש: פרשת ויקרא נאמרה למשה בר"ח ניסן; פרשת החודש מדברת על ראש חודש ניסן; והקריאה של ראש חודש שייכת כמובן גם היא לראש חודש.

'החודש הזה לכם'. זו למעשה המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל. יש משהו קצת מוזר בכך שקוראים אותה לקראת חודש ניסן שהוא חודש ניסי, במיוחד השנה כאשר בקביעות הזו נקראת הפרשה בראש חודש עצמו ולא לפניו. מדוע? משום שכל הקריאות של השבת הזו הן "טבעיות", לפי הסדר הנכון כאשר מאידך, החודש הזה הוא חודש ניסי שכולו מעל הטבע.

האמת היא שבתוכן של שלושת הקריאות הללו, רמוזה הוראה עבורנו. עלינו לעבוד את ה' בתוך הטבע אך בדרך ניסית. והנה ההסבר: פרשת החודש פותחת את השלב של הגאולה, מדרך של הנהגה רגילה לדרך של הנהגה ניסית כרמוז בשם הקרבן – פסח – שעניינו פסיחה ודילוג על הטבע. פרשת ראש חודש הנקראת בשבת מגלמת דבר והיפוכו. את הירח המתחדש (ראש חודש) ואת מהלך השמש הקבוע (שבת).

ואילו הקריאה של פרשת השבוע, ויקרא, מביאה בכנפיה את הכוח האלוקי למזג את הטבע המוגבל באלוקות הבלתי מוגבלת. ה' קורא למשה רבנו (ויקרא) ובכך נותן לו כוח להיכנס לאוהל מועד, המקום בו שורה השכינה ומתגלה בפועל הבלי גבול, אם בנס "מקום ארון אינו מן המידה", אם בנר המערבי ואם בכל שאר הניסים הגלויים שהתקיימו יום ביומו בין כותלי המשכן וקלעי החצר.

—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי" ב"קול חי"