נילי פוכרת ידיה בייאוש. "מה עוד הייתי יכולה לעשות ולא עשיתי?". השאלה שלה מהדהדת בחדר וכלל לא ברור אם תלונתה מופנית כלפי קבוצת הבנות שסביבה או אל ריבונו של עולם. בכל מקרה, הבנות מנידות בראשן. מישהי שולפת ממחטה מאי-שם ורעש הקינוח ויפחת הדמעות מצליחים להשכיח את נושא השיעור.

"לשמוח מתוך הכאב". דברי הרבי מהדהדים בחדר. מכתב תשובה שכתב הרבי לאישה מדוכאת מתישהו בשנות היו"דים, והעצות המעשיות והמחכימות שבו לא מצליח לעודד את רוחה של נילי המיואשת. ההתייפחות חדלה אך מעיניה זולגות דמעות באיטיות ללא שליטה.

"את יכולה לתאר לך את הכאב של הבת שלי?", היא מרימה לפתע את קולה. "תחשבי מה היא מרגישה כאשר היא רואה את כל חברותיה לכיתה נשואות עם בטן ועם פרי בטן בעגלה. ורק היא, ילדתי המוכשרת, היפה והמוצלחת מזדקנת ברווקותה", מסיימת נילי את המשא הארוך ופורצת שוב ביבבה חנוקה.

זו אינה הפעם הראשונה בה אנו נחשפות לכאבה הגדול. בכל שנה, ביום הולדתה של נילי, אנחנו "חוגגות" את אומללות בתה ומנסים לחבוש את פצעיה. אין מישהי בקבוצה שלא העלתה במשך השנים הצעות ושמות של בחורים, מכל הסוגים, מכל הגילים ומכל המצבים. אבל הזמן עובר וכאבה של נילי מתגבר.

הפעם, השנה, היא כבר לא נותרה עצובה ושקטה. הפעם היא נתנה דרור לכאבה והתפרצה. הלב שלי מתמלא רחמים עליה. סיפור חייה אינו שגרתי. כל הנוכחות מכירות אותו בעל-פה וכולן רוצות לעזור, אך כיצד?

"והבן הקטן שלי, אחיה הצעיר, כבר רוצה גם הוא לשמוע שידוכים. אני מונעת ממנו בכוח. אני לא יכולה להכאיב לה. לא יעלה על הדעת שהצעיר יינשא לפני הגדולה", היא מגביהה את קולה בנחרצות. גם את הטקסט הזה כבר שמענו בעבר וכולנו מתכווצות בכיסאות. ניתן לחתוך את השקט הסמיך בסכין.

נילי התאלמנה בנישואיה הראשונים והתגרשה בשניים. עתה היא מפנה אצבע מאשימה לכל מי שבסביבה. הבעל הראשון והשני אשמים שעזבו אותה לאנחות והקב"ה אשם במצבה. כאילו שאין כלל משמעות לכך שארבעת ילדיה הבוגרים נשואים ומאושרים. כאילו שהעובדה שיש לה נכדים שמסבים לה נחת אינה משנה דבר. ברגע אחד מתערפל מבטה "מה שווים לי החיים האלה?", היא שואלת ועיניה היפות שוב מתלחלחות.

הנקודה השחורה הזו בחייה בולטת כל-כך על רקע הדף הלבן. גם אם הוא גדול, חלק, בהיר ומאוורר. בסופו של דבר מבטה נמשך ומתמקד באותה נקודה שחורה ארורה. הכאב לא מרפה ולופת אותה כמו צבת והיא נותרת שנה אחרי שנה באומללותה.

—

פרשת השבוע שחלה מידי שנה זמן קצר אחרי יום ההולדת שלה, יכולה לתת לה מענה ולסייע לה לצאת מהבור השחור אליו היא נשאבת. האם היא תגלה את סודה של הפרשה ותסלול לעצמה דרך יציאה ממצבה?

האם הסיפור שהיא מספרת לעצמה במילים "אין לי מזל", ישתנה ל"איזה מזל שנולדתי באדר". המן חשב שאדר הוא חודש "חסר מזל" משום שבו הסתלק מושיען של ישראל. הוא רק שכח שמשה רבנו אף נולד בחודש הזה. מזלו גובר ובא לידי ביטוי בשם החודש – אדר, מלשון אדיר אדירנו.

נכון, אין מזל לישראל. כאשר ה"אֵין" בציירה הופך ל"אָיִן" בקמ"ץ, אזי מזל לישראל. הריק, האין שבא לידי בפרשה הזו בה לא מוזכר שמו של משה רבנו אף לא פעם אחת, הוא המקום ממנו אפשר לצמוח, להתגבר ולהתעלות. ביטול מוחלט לה' יתברך הוא הפיתרון למצוקות החיים.

כשנילי תתחיל לחיות בגישה הזו ותתמקד ב"מה ה' אלוקיך רוצה מעמך" ולא במה שהיא רוצה, היא תגלה את המזל הרב שיש בחודש בו נולדה – דגים שמסמלים שפע וריבוי. המזל העצום של חודש אדר התגלה בגזרות השמד של המן והוא רק מתחיל שרשרת של חודשים "ממוזלים". אחריו יגיע חודש הגאולה, חודש הרפואה והשיא – חודש התורה שהיא מהות העולם כולו ואין דבר משמח ממנה.

נילי, אם אָיִן – אני לי!

—

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי" ב"קול חי".