״ועשו את האפד״ (כח' ו')

אמרו חז״ל בגמרא (זבחים פח:),  מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסים על גילוי עריות, אפוד על עבודת כוכבים ואמרו עוד (יומא עב:) אלמלא בגדי כהונה לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט ופירש רבינו חננאל אלמלא בגדי כהונה שמכפרין על עונות ישראל למעלה, לא נשתייר מעם ישראל שריד ופליט, ולכאורה קשה כיון שהאפוד היה מכפר על עוון של עבודה זרה, מדוע חרב בית מקדש הראשון בעוון עבודה זרה, כפי שאומרת הגמרא (יומא ט.) שבית מקדש ראשון חרב מפני שעבדו עבודה זרה, הרי האפוד כיפר להם על עוון זה?

המהרא"ל צינץ זצ״ל מתרץ דבעוון עבודה זרה מצינו דבר שאין בשאר עוונות שהקב״ה מצרף מחשבה למעשה כמו שהגמרא (קדושין מ.)אומרת, וכאשר אדם עובד ע״ז נענש גם על מחשבתו וגם על מעשהו, ובאפוד כתוב ״מעשה חושב״ – כלומר שכיפר להם רק על המחשבה של עבודה זרה, ולא על מעשה העבירה וכיון שלא נתכפר להם חלק המעשה חרב בית מקדש רשון. ויש מתרצים באופן נוסף: כי הבגדים כפרו רק כשעשו תשובה על עוונותיהם, ורק אז בכח סגולת הבגדים היה לכפר, אבל אם לא עשו תשובה אין הבגדים היו מכפרים, וכיון שבבית ראשון לא עשו תשובה על עוון ע״ז, חרב הבית ולא הועיל הבגדים מאומה.

והשל"ה הקדוש מתרץ על פי דברי רש״י(ערכין טז.) שכתב דמה שאמרו שהבגדים מכפרים על עוונותיהם של ישראל כגון הכתונת על שפיכות דמים וכו', אין הכוונה שמכפר על רציחת ההורג, אלא כיון שכל ישראל ערבין זה לזה, ונענשים כולם על עבירת היחיד, על הערבות הזאת באים הבגדים ומכפרים להם שלא יענשו כולם בעוונו. כמו בעגלה ערופה דכתיב ״כפר לעמך ישראל״ דמכפרת על הציבור ולא על ההורג ע״ש. ולפי״ז לא קשה מדוע חרב ביהמ״ק אם הבגדים כפרו, משום שהבגדים כפרו רק על ערבותם של ישראל כדי שלא יענשו עבור החוטא אבל על החוטא עצמו לא כפרו כלל..

ועוד אפשר לבאר: עפ׳׳י מה שכתוב בפסקי תוס׳ במסכת זבחים שבגדי כהונה לא מכפרים על גופי עבירה עצמה, אלא על מי שמרצה מעות מידו לידה להסתכל בה והמסתכל בעקיבה, ובני עלי ששהו קיניהן, ועל העוסק ומלווה בריבית שדומה לשפיכת דמים שנוטל נשמתו. מבואר מדבריהם שאין המדים מכפרים על גוף העבירה רק על עבירות שהן מעין אותם עבירות שמנתה הגמרא, ומובן היטב מדוע חרב הבית בעוון עבודה זרה, דלא נתכפר להם העוון עצמו.

ובעוד אופן נראה לבאר: עפ׳׳י דברי המדרש תלפיות(דף עט) שכתב מדי כהונה מכפרים על עוון אדם הראשון, האפוד מכפר על עוון ע׳׳ז שהיה באדם הראשון, שכפר בעיקר לכן יבא כהן גדול וישמש באפוד ויכפר על עון זה, וכנגדו מי שחטא בע׳׳ז בראות האפוד על הכהן הגדול מתעורר לשוב בראות הרעות שגרם אדה׳׳ר במה שחטא, והמעיל מכפר על דיבור לשון הרע שהיה באדה׳׳ר שאמר האשה אשר נתת עמדי, והכתנת מכפרת על שפיכות דמים של אדם הראשון, שגרם מיתה לכל העולם, ע״ש עוד. לפי״ז מיושב שפיר מדוע חרב הבית כיון שהמדים לא כפרו כלל על עוונות עם ישראל, אלא רק על עונות אדם הראשון ולא על עוונותיהם של ישראל.

***

״ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש להי״ (כח, לו)

מבאר ה״חתם סופר,,: אומרת הגמרא (ערכין טז.) שהציץ בא לכפר על עזות פנים דכתיב ",ומצחך נחושה",. ישנם פעמים שצריך האדם להיות עז פנים, כמו שאמרו (באבות) ״הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים,,, וכפי שאמרה הגמרא (ביצה כה:) שבעם ישראל יש מידה מיוחדת שהם עזים שבאומות, ולכן ניתנה התורה דווקא להם. וזה רמזה התורה ״ועשית ציץ זהב טהור", ותכתוב עליו ״קודש לה",,, לומר שתהיה מדת העזות – קודש לה' ולא לדבר רשות. על-פי דבריו ביאר בנו ה״כתב סופר,, את סיום המשנה (באבות) ״עז פנים לגיהינום …. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", שלכאורה לא מובן מה כוונת התנא כאן להתפלל על בנין בית המקדש?

אלא, כיון שאמר הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, ומזהיר על העזות שהיא לא לש"ש ועל זה אמר עז פנים לגיהנם, שהרי אדם שמעז פניו ועומד נגד הפושעים ומורדים בתורה, לפעמים יכשל במידה זו גם לדבר עבירה מרוב ההרגל, נמצא שהעזות הגם שהיא לשם שמים ־ מסוכנת, אולם בזמן שבית המקדש קיים היה הציץ מרצה על עזות שהיא לא לש"ש אבל כשאין בית המקדש קיים מה נעשה, לכן סיים מיד ואמר יהי רצון שיבנה ביהמ״ק במהרה בימינו – ויכפר לנו על עבירה זו.

מכאן ניתן ללמוד גם לגבי כל מידה ומידה אם נשתמש בה לשם שמים, אז תבצע היא את תועלתה, אך אם נשתמש בה כדי להשביע תאוותנו הרי נהיה ללעג.

בספר ״כסף נבחר,, מביא משל  לעשיר אחד נסע עם מרכבתו למקום מרחקים 3, ימים, לאחר נסיעה הממושכת ירד מן המרכבה נכנס לחנות אחת, וכעבור שעה קלה יצא משם ובידו כלוב זעיר ובו צפור קטנה חזר 3 ימים ובא לביתו. תמה העגלון נסיעה כזו ארוכה, 3 ימים הלוך 3 ימים חזור, כל זה עבור צפור כה קטנה, שאל את העשיר על כך, ענה לו העשיר צפור זעירה זו ׳זמיר׳ שמה, כאילו די בהזכרת שם הציפור להסביר הכל, אבל העגלון לא הבין מאומה הוא שב ושאל ומה מחירה, ענה לו העשיר 500 דינרים. כשהגיע העגלון לביתו אמר לאשתו אספר לך דבר פלא, אדוננו העשיר נסע עמי למרחקים, וקנה שם צפור קטנה ב- 500 דינרים, אין זאת אלא שטעמה טעם גן עדן, מגיע לנו ג״כ פעם להרגיש טעם של עשירים, אני עמל קשה כל ימי חיי ומותר לי פעם ג״כ ליהנות מכספי, הסכימה עמו אשתו, הרי חסכנו 300 דינרים לעת זקנה, נלווה עוד 200 ונקנה אותה. כאשר חשב כן עשה, נסע העגלון שלושה ימים והגיע לאותו מקום קנה את הציפור המדוברת, חזר ג׳ ימים והגיע לביתו שמח וטוב לב. הורה לאשתו שתכין קדרה גדולה עם בצלים ותפו״א ותיתן חצי צפור לתוך הקדירה, ודאי יתן בשרה של הציפור טעם בכל התבשיל, וחצי צפור תשמרי למחר, שנרגיש טעם עשירות שתי ימים. עשתה אשתו כאשר אמר, כשנגמר הבישול ערכה את השולחן כמו העשירים, והזמינה את בעלה להתענג במעדן הטעים, ישבו שניהם בשמחה ובאו לאכול והנה הם לא מרגישים שום טעם, אמר לה בעלה כנראה שהסיבה לכך היא שערבנו בתבשיל בצלים, מחר תצלי את החצי הנותר בפני עצמו, כאשר אמר כן עשתה צלתה את חצי הציפור הזעירה וערכה את השולחן כדת אתמול, ישבו שניהם בשמחה לאכול עסו בבשר המועט שחלקו לשניהם והנה טעמו כטעם סוליה ישנה צמיג מריר וישן. חשכו עיני העגלון והוא מרט את שערותיו אוי לי אללי לי, את כל חסכונותיי הוצאתי, והלוואות רבות נטלתי, ולבסוף לא כלום?! אולי לא ידענו להכין את התבשיל כראוי, אולי שכחנו לשים איזה תבלין, אולי ניתן עוד להציל את ההשקעה, לחוש את הטעם הנפלא, רץ במהירות לארמון העשיר וסיפר לו את סיפורו, ראיתי שאדוני קנה צפור קטנה במחיר כה רב, והתאוותי אף אני תאווה, קניתי צפור זאת, ובקשתי להרגיש לרגע כמו עשיר, אבל כאשר בישלתיה לא מצאתי בה כל טעם, את האמת אומר, לו הייתי קונה אווז בשני זהובים היה ערב לחכי פי מאה. צחק העשיר ואמר, פתי אתה, טיפש מטופש. צפור זו אינה לאכילה, עיקרה לשמוע את זמירותיה ליהנות מקולה, אם לאכילה – יש גדולות ממנה וטעימות ממנה עשרת מונים, אבל אם לשירה – אין כשירת הזמיר.

הנמשל, יש תאווה ויש תאווה, העיקר הוא לאיזה כיוון נכוונה, אם להשביע תאוותינו הרי זו תהיה לנו ללעג ולשנינה, אולם אם נשתמש בה כדי להרבות בשמירת התורה, הרי קיימנו בזה את תכליתנו בזה ובבא. וכן במידותיו של האדם ישנם מידות לא טובות כעזות ובעקשנות וכדו׳, אם יכוונן לעבודת ה, קיים את שלימות חייו אשר נברא, ואם חייו השתמש בהם כרצונו יהיה ללעג וקלס.