את יודעת אמא, לא תמיד הפירות, העלים והענפים צומחים בדיוק כמו שחשבת. כמו שפיללת להם אז, כשהיית את עצמך שתיל דק נוטה ומתכופף מכל משב רוח- ומתיישר יכול וגמיש, כלפי מעלה, אל עבר השמש והשמים.

ניטעת באדמה יצוקה. נטיעה רכה ומפונקת ולא מיומנת בכלל, עם המון חלומות של שתיל מתחיל. שלחת שורשים לרוחב, והתבססת לך בטריטוריה הקרקעית שלך, חולשת על הרדיוס שלך, על הצל שתחת עלוותך.

ואז העמיקו השנים חריצייך, ושלחת שורשים לעומק האדמה, מחזקת את עמידתך. מעבה טבעותייך, צוברת ניסיון, מרחיבה גבולות ומעגלים.

שלחת ענפים אל על, זרועות חובקות מרחב ושמיים, קשורות אלייך בעבותות של אהבה ודם. הצמחת עלעלים, רכים, ירוקים, מלאי חיות והוצאת פירות מתוקים, מתחבאים בין עלים וענפים ומחביאים בתוכם עסיס מתוק.

באהבתך שלחת בשריגייך, ורידי עצך, מים לכל גידולייך, הנעת ענפים כדי שתיגע השמש בכולם ויגיע האור גם לפינות הצל, ובלילה, כשהיה חשוך ואפל, אספת את העלים שיהיו קרובים קרובים, שלא יפחדו מן החושך ומן הלא ידוע.

ואחרי הקיץ בא הסתיו והרוח טלטלה את הענפים ועלה אחד חלש ואולי עוד אחד התנדנד. ידעת שיש דבר כזה – שלכת, אבל חשבת שהרוח תפסח עלייך ותמשיך הלאה ממך, לקטוף לה רחוק עלים לעוף איתם לאי שם במחול מעגלים משוגע.

והרוח קראה לעלה
שוב
ושוב
והעלה שלך
זה שגידלת באהבה ודאגה-
עף עם המשב החולף
ועזב.
נשר
לך.
ובמקום שהיה עלה
נשאר פצע פעור
זולג אהבה ודאגה
והעלה שלך
היה כבר רחוק כלכךךךך…….

את יודעת אמא, כשהיית נטע רך חשבת שהעלים תמיד יישארו. תמיד יהיו מה שחלמת להם. מה שחלמת לך. אבל הענפים התפתלו לכיוון אחר והאור בא לפעמים דווקא מהצפון הקר, והפירות השתזפו, אבל לא מהאור שתיכננת….

וכשהעלים נושרים – לעץ כואב. ונשארת כאובה, אמא, עצה, בלי עצה. חסרת אונים ועונים, פחותת עלים, נטולת מילים, ונטועת הלם.

ואז, אמא,
לאחר הנשירה והחורף הכבד הקר והנוקשה, שהכפיף ענפים מכובד וכאב, באה שוב השמש, ומחממת ברוך את הגזע שזקן ממציאות כואבת. ובפינות ריקות וערומות, מכח החיים החזק צומחים עלעלים חדשים, נובטת תקווה.

ובעצים שקדנים מניצים פרחים לבנים עדינים, מקדימים לפרוח.

כן אמא,
זה הזמן שלך לשאת ראש וענף אל על ולהתרכז היטב בסימני החיים החדשים. לאסוף את כל כוחותייך, מיומנותך ומתנת ההתחדשות הזו, ולהניע את העץ שבך לצמיחה נוספת, לטביעת טבעת חיים חדשה, בגזע שאת.

נכון. שלכת זה כואב. וגם לגדול כואב. אבל להיות גדולים זה נהדר.

טו בשבט שמח אמא'לה, גם מתוך דמעות האם שלך. הגיע היום שלך לפרוח.

טו בשבט.
אנחנו עסוקים בפירות, באדם שהוא כעץ השדה, בנטיעות ובברכות. ויש אנשים, ואני מדברת לאמהות, פשוט כי אני אמא, שמה שמזכיר להם העץ שלהם, הגזע, הוא דווקא את מה שנשר מהענף, את הילדים שלא מחוברים לעץ בדיוק כפי שחלמנו. את הפצע הפתוח. וכל כמה שאנחנו אמהות "גזעיות" ההתמודדות קשה ומכאיבה, והעוצמות לפעמים שוקעות עמוק באדמה….ודווקא משום שטו בשבט , אני רוצה להתרכז בעץ , בגזע , שיודע לתת חיים, שיש לו מיומנות לתת כח וצרכים גם לעלה הכי רחוק וחלש. שיש בו אהבה גם לעלה שכבר לא מחובר, אבל הוא עדיין עלה, ומאד מאד שלנו.

תהיי עץ!!!
תתעצמי!!
תעצימי!!!

תעצמי עיניים למה שלא מקדם אותך, ותנשכי שיניים עד העצם כדי לכבוש יעדים ולחזק שורשים וענפים, מבית ומחוץ. הרווי את הצמא, שלך (!) ושל עלעלייך, בכל דרך שאת יכולה, כמו שהעץ לא מוותר לעצמו ויונק לחות , צומח ומתתחזק. את "עצה" עצומה, ועוצמתית. מתמודדת ומנצחת כלכך הרבה פעמים, ולפעמים רק מי שעומד לידך, יכול לראות את מלוא גודלך, העלווה והאדרת שלך. אז כשאומרים לך שאת עץ מופלא, גזע נדיר, ת א מ י נ י !!!!

בטו בשבט מתפללים על האתרוג.
אמא'לה, עץ נדיר שאת,
תתפללי על הפרות המיוחדים שלך, על האתרוגים המושלמים שחנטת והוצאת , שיהיו כשרים ומשובחים, ויפים ומוערכים באשר הם. כי גם אם ברגע זה את רואה קצת שריטות ופגימות האתרוג עדיין אתרוג , והוא מהודר בעצם היותו אתרוג , ובדרכו שלו. חוצמזה, מים אור ואהבה, לא הזיקו לאף אחד….
יומולדת של צמיחה ואהבה אמא.
העץ שלך ממשיך לצמוח.
שתדעי.

—
הכותבת, דסי זייבלד, הנה מלווה אישית רגשית ומנחת סדנאות בשיטת העבודה של ביירוון קייטי.