מטעמים לשולחן שבת: פרשת שמות

    הרב אמיר קריספל No Comments on מטעמים לשולחן שבת: פרשת שמות

    מטעמים לשולחן שבת עם הרב אמיר קריספל

    הרב אמיר קריספל
    9:52
    29.03.24
    הרב אהרן לוי No Comments on מלכודת גיוס החרדים \\ פרשת צו עם הרב אהרן לוי

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    "הבה נתחכמה לו"(א, י)
    אומרת הגמרא (סוטה דף יא) שלשה חיו באותה עצה בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון מסורים, יתרו שברח מבני בניו ישבו בלשכת הגזית.

    מקשה הגרי"ז זצ"ל הרי כל מידותיו של הקב"ה הן מידה כנגד מידה, ובשלמא בלעם כיון שיעץ להרוג את בני ישראל מובן למה נהרג. יתרו שברח על אף הכבוד שהיה לו במצרים שהיה מיועצי פרעה זכה שבניו ישבו בכבוד וידונו את עם ישראל. אולם איוב הרי מה ששתק היה משיקולים וחשבונות מכיון שלא יועיל כלום בתוכחתו, א"כ מדוע ידבר וייעץ להם, ומדוע אם כן נענש ביסורים?

    אלא תירץ שהביא הקב"ה יסורים על איוב כדי שיזעק מרה על יסוריו. ואולם לכאורה לשם מה יש לו לזעוק על יסוריו, וכי יש בכך כדי להועיל, וכי זעקותיו ירפאו את יסוריו אלא זהו הכלל כשכואב זועקים, למרות שאין בכך כדי להועיל מאומה. וזוהי התביעה ממנו מדוע לא זעק כששמע על גזירת הבנים, על כרחך שלא נגעה זאת ללבו ולא כאב לו ולכן צריך להיענש.

    מכאן אנו למדים מוסר עצום, פעמים אדם שומע או רואה חילול ה', בזיון תלמיד חכם או עלבון של צורבא מרבנן, ועומד ושותק, וכשנשאל מדוע עומד על עומדו ולא קם ולא זע ממקומו למראה עיניו ולמשמע אוזניו, מה עונה אותו אדם "יודע אני שלא תועיל תוכחתי מאומה", וזעקותיו לא יתנו פרים, על כן אין אני עושה מאום, זו אינה התשובה הנכונה. התשובה האמיתית היא, מפני שאין הדבר נוגע ללבו, ולא כואב לו כשרואה חילול שם ה', כי אם היה כואב לו היה זועק שהרי לו חיה הדבר נוגע לכבודו הפרטי, היה קם וזועק חמס עד לשמים, על אף שזעקותיו לא יועילו מאומה ופעמים אף יזיקו, אלא כיון שכואב זועקים ומדוע שמדובר בכבוד הזולת אינו זועק?!

    "ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחהו" (ב,ה)
    מספרים בשם רבינו החפץ חיים זצ"ל, (הובא בספר מעיין השבוע) מעשה שהיה. המגיד מדובנא זצ"ל הלך ברחוב העיר וראה עיוור עני, לבוש קרעים, וילד קטן אוחז בידו ומנחהו בדרכו. אדם אחר היה חולף על פניהם באדישות. אם ניחון בלב רגיש, היה מבליע אנחה על הצער והמדווים שיש בעולם. ואם לב מתפעל לו, היה נותן בלבו הודאה לבוראו על חוש הראיה שחננו: "ברוך אתה ה', פוקח עיוורים". למגיד מדובנא היה לב רגיש ולב מתפעל, אך על כולם היה לו לב רחום. עצר בדרכו, פנה אל השניים ונתן להם שלום. "אחי, מאין אתם", שאל. העיוור מר נפש היה, רטן ולא ענה. הילד תלה במגיד עיניים נוגות, מיוסרות. סיפר שזה אביו, ואמו נפטרה, סיפר שקר להם במעונם הטחוב, שאין עצים להסקה.

    "עם מי אתה משוחח שם", קרא העיוור, "המשך ללכת!" מיד, ענה המגיד. אמור נא לי, כבר אכלתם? "לא", השיב הילד. "לוקח אני את אבא לבית התמחוי של עניי העיר, שם נאכל את ארוחתנו ואחזירו לביתנו". לא היה טעם לשאול את הילד האם הוא לומד. במצבו, פטור היה מלימוד תורה. "בואו עימי", אמר להם, "אתן לכם ארוחה משביעה, טובה בהרבה מהאוכל בבית התמחוי". זיק של הכרת טובה ניצת בעיני הנער, עיניו נעורו לחיים והביעו פיקחות רבה כל כך, מהולה בעצב עמוק. המגיד ביטל את תוכניותיו, סב על עיקבותיו, התאים צעדיו לצעדי הילד. הביאם לביתו המוסק, החם. וערך לפניהם שולחן. שקד להנעים את שהותם, טרח להשביעם. גם האב העיוור הפשיר, נרגנותו נסדקה. "טעים", אישר. "נעים כאן".

    "התסכים להתגורר כאן", שאל המגיד. "אקצה לכם חדר מוסק, שלוש פעמים ליום תקבלו כזו ארוחה. חינם אין כסף", מיהר להוסיף, והילד יוכל ללמוד בתלמוד תורה, חשב. על חשבונו, כמובן.

    האב העיוור התלבט. עיני הילד נצצו בתקווה. לבסוף הסכים האב, לנסיון. למעשה, התנחל בדירת המגיד, שיעבד את הבית לנרגנותו ולרצונותיו. והמגיד סבל הכל, הן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. במיוחד כאשר הילד החל לפרוח. קיבל מזון וביגוד, הלך ללמוד והתערה בחברה. ברבות הימים נפטר האב, והילד המשיך לימודיו בישיבה. הוברר שיש לו זכרון מדהים, לא שכח דבר מתלמודו. תפיסתו מהירה הייתה כברק, שכלו חד כתער, מידותיו זכות כשמן, נשמתו טהורה כבדולה, התמדתו ושקידתו באין הפוגה. עד מהרה קנה שם טוב ונודע לתהילה. בנה בית לתפארת ועלה על כס רבנותה של ברודי, ושמו נערץ לדורות, הלא הוא הגאון האדיר רבי שלמה קלוגר זכר צדיק לברכה!

    ועתה, נתאר לעצמנו מה היה קורה לו היה המגיד מבליע אנחה וממשיך בדרכו, והילד ממשיך להנחות את אביו לבית התמחוי. מה היה עם ישראל מפסיד, מה היה הילד מפסיד וכמה היה המגיד מפסיד!

    בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?!

    ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תנתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח.
    האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כהמגיד מדובנא. כל אחד לפי כישוריו, וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המירב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!



    0 תגובות