בתכנית "שטח משפחתי", ביקשה רחל פסטג לשתף את סיפורה של בת שבע דרגן, מאבחנת בשיטת אסטרולוגיה באמונה ומאמנת ליצירת שינוי.

"רציתי לשתף אתכן בחוויה עצומה שאני עוברת בזמן האחרון.

בפעם הראשונה, כשיצאתי משם, הצלחתי להתאפק רק עד שהגעתי אל הרכב ופרצתי בבכי.
יש כל מיני סוגים של בכי, יש כל מיני סוגים של דמעות, הבכי הזה יצא לי מהמקום הכי הכי עמוק. המקום המסוים הזה שמחבר בין הלב לבין הסרעפת ומכיל בתוכו את מי שאני. את התמצית.
היום הייתי שם שוב. ויצאתי עם חיוך, שנבע גם הוא, בדיוק מאותה הנקודה.
בדיוק.

הכול התחיל לפני כחודש. הגעתי לשלב בחיים שהרגשתי שלהמשיך ולעשות רק עבור עצמי, זה כבר לא מספיק.
לא יודעת אם זה הדבר שנכון לעשות, אבל חיפשתי את הדבר הזה שלא יבוא לי בקלות. משהו שלא מסתדר כמו כפפה ליד עם האופי המסוים שלי, עם הכישורים שלי, כפי שאני מכירה ומרגילה אליהם.
משהו אחר. משהו שיוציא אותי מתוך עצמי, מתוך אזור הנוחות שלי, ויכריח אותו להיות, במאה אחוז, עבור מישהו אחר.
למי שזוכרת, ומי שגם לא פתחתי פה פוסט וביקשתי את עזרתכן. כתבתי שאני מחפשת מקום בו אוכל להתנדב.
קיבלתי המון הצעות. היו דברים שנקשרתי אליהם מיד, שממש רציתי לעזוב באותו הרגע את הכול ולרוץ לשם, אבל הרגשתי שזה לא זה.
כמה שעות לאחר שפתחתי את הפוסט קיבלתי הודעה פרטית מ יפית ברגיג. היא סיפרה לי שראתה את הפוסט שלי ויש לה הצעה בשבילי.
שום דבר בהצעה שלה לא התאים. והכול היה בדיוק בשבילי.

יפית מנהלת פנימייה בפתח תקווה לאנשים, מגיל 21 ומעלה, שמוגבלים שכלית. חלק גדול מהדיירים במקום הם סיעודיים שיושבים בכסאות גלגלים ולכן קשה מאוד עד בלתי אפשרי להוציא אותם מהמקום החוצה, אל העולם. וכך, מה שנשאר זה לנסות להכניס את העולם אליהם פנימה. להביא אליהם אנשים, כדי לתת להם אפשרות ליהנות מעוד אפשרויות, כדי לאפשר להם להכיר עוד דברים, ובעיקר ואולי הכי חשוב, לתת להם תחושה של שווים ואהובים.
הדבר הראשון שעשיתי היה להיתפס לעובדה הדי משמעותית, הייתי אומרת, שהמקום נמצא בפתח תקווה.
'אוי', אמרתי לה. 'פתח תקווה, זה רחוק'.
היא די הסכימה איתי, ואני חזרתי לנשום.
אבל אז היא הוסיפה, אבל אם בכל זאת תרצי..
ואני הרגשתי איך הדבר הזה מתחיל להתפשט לי בגוף, מבהיל אותי ומרגש אותי באותה המידה.
והפסקתי לנשום שוב.
יפית הציעה שאגיע בחנוכה, אולי אם הבעל, אולי עם הילדים, נדליק נרות חנוכה, נשיר, נכיר ואולי נחליט להישאר..
הדבר הזה התיישב לי על המוח והלב ולא הרפה.

ביום ראשון, נר שישי של חנוכה נסענו בעלי מיכאל ואני לפתח תקווה למעון 'בני שמחה'. את האמת? מהרגע שסגרתי עם יפית ועד שהגענו לשם, ואפילו גם קצת אחרי, שיניתי את דעתי כל כמה דקות ומה שהכי רציתי זה להגיד לה 'עזבי, זה לא יילך, זה לא בשבילי'.
אבל יש לי מין קטע כזה באופי, שאם אני אומרת כן, מבחינתי זו התחייבות שאי אפשר לבטל.
אז נסענו.
וזה היה קשה. כל כך קשה.
הריח. הקולות. אפילו הצבעים.
יושבים על כסאות גלגלים, עומדים כפופים, מעוותים, צועקים, שותקים, מנסים לגעת, נרתעים.
אבל בכל פעם שהקרבתי למישהו מהם, וראיתי את החיוך על הפנים, את הרצון בתקשורת, את הושטת היד, את המבט הזה בעיניים של 'תתקרבי אליי. תראי אותי. אני פה' משהו בפנים קרס. התפרק. התנפץ והפך למיליון רסיסים של כאב ועונג.
כשיצאנו משם, אחרי שסיימתי לבכות. דיברנו על זה שזה לא קל. ושאין לנו מושג אם אנחנו מסוגלים להמשיך עם זה.
אנחנו. כי אם לעשות, אז ביחד. כזוג. כי נישואין זו עשייה. נישואין זו יצירה משותפת. ואם אין ילדים ביולוגיים משותפים (לא ביולוגיים יש לנו ב"ה 7) אז יולדים מעשים טובים משותפים, ילדים רוחניים, מביאים ביחד טוב ואור לעולם.

עברו כמה ימים ויפית פנתה אליי. היא סיפרה לי כמה שהם התרגשו.
סיפרתי לה שגם אנחנו.
והחלטנו שנפגשים.
אז היום, אחרי שסיימנו עם הפרוצדורה היינו שם בפעם הראשונה. שנינו.
ציוותו לנו קבוצה של 6 אנשים, 3 נשים ו-3 גברים, ברמה יחסים גבוהה.
ופתאום הריח כבר לא היה כל כך נורא. וגם הצבעים היו יותר בהירים, יותר נעימים.
ומה שהכי רציתי זה לחבק אותם, ולהגיד להם שהכול יהיה בסדר.
והחיבוק שלהם. והאור בעיניים.
וההתרגשות של איילת כשסיכמנו שבפעם הבאה אני אביא איתי אודם כדי למרוח לה על השפתיים.
וציפי שהתרגשה כל כך, כי היא ידעה מה ברא ה' ביום החמישי.
ולבנה, שכל כך קשה לה לדבר, כל כך קשה, אבל היא הצליחה לספר שהיא זוכרת אותי מחנוכה, כי בדיוק אז היא חזרה מהצגה.
והיו גם קובי ושלומי.
ובהתחלה מה שרציתי זה רק לבכות.
ואחר כך, לא הפסקתי לחייך ולאהוב.

אני יודעת שתמיד אומרים שצריך לעשות דברים כאלה, כי זה מכניס לפרופורציות.
וזה נכון.
אבל כשיצאתי משם היום, ועיכלתי את הדברים.
חשבתי שהמסר העיקרי שצריך להיות, כשיוצאים ממקומות כאלה,
שאם בורא עולם, כול יכול, אין סוף, שלו הכול, יצר בריאה כל כך מופלאה כמו העולם הזה ורצונו היה שיהיה פגום, חסר, לא הרמוני, לא מדויק, לא מושלם.
זה מסר עבורנו, לשחרר את כל הפרפקציוניזם הזה שהשתלט לנו על החיים.
הרי אין יותר מדויק ומושלם ממנו.
והוא בחר לברוא את ילדיו שלא כאלה.
כי זה היה רצונו.
אז למה שאנחנו לא?
אני פוגשת בכל שבוע אנשים תקועים, אנשים שלא מסוגלים להתקדם בחיים כי הם מחכים לרגע המושלם. למקצוע המושלם. לשלב בחיים בו הם ידעו דברים באופן מושלם כדי שיוכלו לעשות עבודה מושלמת.
אנשים שנשברים כי הילד שיש להם בבית לא מושלם.
והמון המון המון אנשים שמסתובבים עם סוד ענק שגומר להם את החיים – הסוד שהם לא מושלמים.
ריבונו של עולם, בכוונה תחילה וברצון מלא ברא את עולמו חסר.
כל כך חסר, שלפעמים זה כואב.
כי מושלמות זה לא העניין. כי בדיוק זה לא הקטע.
העניין הוא לחיות. העניין הוא להתקדם. העניין הוא לעשות.
העניין הוא להשתדל".