"בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח' כ')

ידוע ומפורסם כאשר יהודי רוצה לברך את בנו הוא מניח את ידיו על ראשו ואומר – "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" וזאת למדנו בפרשתנו מיעקב אבינו כשברך את יוסף ואת נכדיו אמר – "בך יברך ישראל, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"

מבאר רש"י "הבא לברך את בניו יברכם בברכתם. ויאמר איש לבנו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". מדוע זכו אפרים ומנשה יותר מכל שאר האחים הקדושים שבשמם יברכו את ילדי ישראל לדורות עולם.זה יכול להיות בליל שבת לפני הסעודה, כמה דקות קודם היום הקדוש יום הכיפורים, אבא מברך את בניו כששפתותיו לוחשות בערגה "כאפרים וכמנשה".

מה הזכות הגדולה שיש בצמד האחים הללו יותר מכולם?

הגמ' במסכת שבת (י.) בא בטרוניה על יעקב ואומרת "בשביל משקל שני סלעים מילת (הצמר ממנו עשו את כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים"

ונשאלת השאלה לאחר מכירת יוסף לאחר כל הסיפור של אחי יוסף. יעקב כביכול שוב חוזר על אותה טעות ומסכל את ידיו ונותן כבוד והעדפה לצעיר לפני הבכור. וכי לא חשש שוב לקנאה, לרדיפה, לתחרות בין האחים. אולם לא. יעקב יודע שכאן זה שונה. כאן מנשה לא יקנא באפרים, ואפרים לא יתגרה במנשה. יעקב מסיבותיו העדיף את הצעיר לאחר שראה שמנשה לא פצה את פיו בירך "בך יברך ישראל" במידת הענווה באי הקנאה בכבוד ההדדי. בזה מנשה ואפרים גדולים יותר מכל שאר שבטי ישראל, גם לאחר שיעקב מטעמיו הכמוסים עימו משכל את ידיו לא נרשמה שום מבט של קנאה שום אפרים לא נמכר ולא קרה דבר. אין ברכה יותר מבורכת מאב לבן יותר מזה שידבק במידתם ולא יקנא באחיו ויכבד כל אדם. והאמת והשלום אהבו.

ויש מבארים את הזכות של אפריים ומנשה כי כשיעקב מגיע למצריים עם שבעים נפש. משפחה גדולה בל"ע. כל בניו נכדיו ניניו כולם הולכים בדרכו בדרך ה'. כולם ללא יוצא מן הכלל התחנכו תחת ברכיו במוסדות המפוארים של האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב. אבל כולם, חוץ משני הנכדים אפרים ומנשה הם לא גדלו בארץ כנען. הם גדלו בארץ טמאה במקום שעליו נאמר שבני ישראל הגיעו עד מ"ט שערי טומאה. ואעפ"כ גדלו בתורה והיו קדושים יראים וחטאים. ולא זנחו דרך אבות. בך יברך ישראל דווקא הם שלא גדלו במקום הקדושה, והגיעו לאן שהגיעו מעלתם גדולה יותר מכולם.
זה מה שמברך אב את בנו גם מתי שידי לא תהיה על ראשך. ותלך למקום אחר זכור את דרך ה' ואת מסורת אבות כאפרים וכמנשה.
–
"וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול" (מט' טו')
פירש רש"י ויט שכמו לסבול – לסבול עול תורה.

לכאורה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו אינה מובנת, וכי ראיית טובת עוה"ז היא גורמת לסבול עול תורה, אדרבה המציאות היא להיפך אדם הרואה את העוה"ז נמשך אחריו, ובורח מלסבול עול תורה? ביאר ה"כתב סופר" לשבחו של יששכר אמרה התורה. אין דומה אדם שלא טעם כלל את תאוות העוה"ז, ולא ראה כלל איך שבני אדם יושבים כל ימיהם אוכלים שותים ושמחים ונהנים, ויושב ועוסק בעמלה של תורה, לבין אדם שראה את כל תאות ותענוגי העולם הזה ואע"פ כן יושב באהלה של תורה. זהו שבחו של יששכר שאף שראה את טובות עוה"ז – בכל זאת "ויט שכמו לסבול".

וכותב הגר"א זצ"ל, אדם הרוצה לבחון דרכו, אם היא עפ"י דרך התורה, או שמא יצה"ר מסיתו לעשות זאת, יבחון בעצמו אם יש לו תשוקה ורצון עז לעשות הפעולה והמעשה ההוא, סימן שהוא מצד היצה"ר, ואם מרגיש שצריך להתאמץ בעשיה ולא בא לו בקלות סימן שבא מצד יצה"ט, שעל כן קשה לו כי היצה"ר שם לו מכשולים, ולמד זאת הגר"א מהפסוק(ברות) "ותרא כי מתאמצת ללכת ותחדל לדבר אליה", כשנעמי ראתה שרות מתאמצת סימן מובהק שגירותה היא מצד היצה"ט.

ה"חפץ חיים" מבאר באופן נוסף עפ"י משל, עשיר גדול סוחר אבנים טובות, נסע למדינה רחוקה על מנת לסחור באבנים טובות, לפני צאתו לדרך הצטייד בשלושת אלפים רובל לצורך המסחר, ועוד ארבע מאות רובל להוצאות הדרך, כאשר הגיע למחוז חפצו, רכש סחורה בכל הכסף שהיה עמו, ולא נותרו בידו אלא מאתיים הרובל המוקצבים לנסיעה בחזרה. כאשר ביקש לצאת לדרכו בחזרה לביתו, בא אליו אחד הסוחרים והציע לו אבנים יקרות מאד במחיר זול במיוחד, אבל הסוחר השיב לו שכבר הוציא את כל כספו ואין באפשרותו להענות להצעה המפתה, הפציר בו המוכר מאד ובקשו שלכל הפחות יאות לראות את האבנים ואז יבין שאין כמותן בכל העולם. כאשר הראה לו את סחורתו, נוכח הסוחר לדעת כי לפניו הזדמנות יוצאת מן הכלל, שווי האבנים הללו הגיע לסך של כמה אלפי רובל. עקב עלילות שקר שהוציאו עליו, נאלץ המוכר להיפטר במהירות מהסחורה שלו לפני שיחרימו את כל רכושו ונתרצה למוכרן בזול. הסוחר העשיר היה נבוך, מצד אחד הבין שתהא זו שטות מצידו להחמיץ הזדמנות נדירה זו. מאידך גיסא, אם יתן לו את שארית כספו, לא יהא לו כסף להוצאות הדרך.

לאחר עיון מדוקדק הגיע למסקנה כי אין לוותר על ההזדמנות הנפלאה שניתנה לו להתעשר. באשר להוצאות הדרך ־ אמר העשיר – בלאו הכי השהיה בדרך הנה דבר זמני, קיבל על עצמו להתנהג בתקופה קצרה זו בצמצום גדול. כאשר חשב כן עשה. נתן למוכר את רוב כספו. השאיר לעצמו עשרים רובל להוצאות הדרך ההכרחיות ביותר. בתמורה נתן לו המוכר תיבה קטנה ובה האבנים היקרות. הסוחר העשיר יצא לדרכו הביתה, כאשר היה בא למלון לחנית ביניים, לא ביקש אוכל טוב כדרך העשירים, גם לא ביקש חדר מיוחד עבורו כדרכו תמיד, הוא לן ואכל עם העגלונים העניים באולם גדול ומשותף לכולם, באחת האכסניות פגש אותו עשיר אחד ששאל אותו, האם אין כבודו פלוני בן פלוני, ויען לו כן אני הוא. אמר לו א"כ איך זה יתכן שהנך נמצא בין העניים, הלא דרכך להמצא במקום מגורי העשירים, אייל הסוחר, הלא ידעת היטב כמה עמל ועגמת נפש אדם מוכן להוציא על רווח של מאה רובל. דע לך שאני מרויח ע"י הויתור על חיי רווחה בדרך אלפי רובלים. ואז סיפר לו את אשר הזדמן לו ולבסוף הראה לו את האבנים היקרות שקנה, כשראה העשיר את האבנים אמר, אמנם כן השכל האמיתי מסכים עם מה שעשית.

אבל עדיין אני מתפלא איך יכולת לקבל על עצמך תנאי חיים כה גרועים, הלא ידעתי את טבעך הרך והענוג, א"ל הסוחר, באמת מפעם לפעם תוקף אותי דיכאון גדול. אבל כאשר זה קורה לי אני פותח את התיבה ומתבונן באבנים המאירות ומיד אני מתעודד ושמח. זה שאמר הכתוב "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" – מנוחה מרמז לגן עדן של מעלה, והארץ לגן עדן של מטה, אף שבעוה"ז היה קשה לו לסבול עול התורה שדרוש לזה חיי צער, כפי שאמרו במשנה באבות "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל" וכו' "ויט שכמו לסבול" נטה על עצמו לסבול עול תורה, מפני ששם לעצמו נגד עיניו את העתיד שיצמח לו מזה.