"ויבא יוסף את דיבתם אל אביהם" (לז' ב')
כותב רבינו החיד"א בספרו "חומת אנך" יוסף הצדיק הביא את דיבתם של אחיו לאביו, סיפר לאביו שאחיו אוכלים אבר מן החי, ונותנים עיניהם בבנות הארץ, ומזלזלים בבני השפחות, איך יעלה על הדעת ששבטי י-ה בני יעקב יעברו על איסורים כאלה, ואם לא עברו איך הביא את דיבתם, אלא בהכרח שהיה חלוקים בדבר ההלכה, אם כן איך יעקב האמין ליוסף שהוא בדעת מיעוט הרי ההלכה היא שאחרי רבים להטות?

כדי ליישב זאת נקדים את המחלוקת הידועה בזמנו של רבי יוסף קארו זצ"ל בעל השולחן ערוך, בענין "הסמיכת חכמים", דעת רבני צפת הייתה כפי שפסק הרמב"ם שאם יאספו חכמי ישראל כל חכמי ישראל ויסמיכו רב אחד נחשב הדבר לסמיכה לכל דבר כאילו נסמך על ידי רב אחרי רב עד למשה רבנו ע"ה, ועל סמך פסק זה הסמיכו את המהר"י בירב זצ"ל, לאחר מעשה הסמיכה שלחו לרבני ירושלים את פסיקתם ואף שלחו כתב סמיכה למהר"ר לוי בן חביב, והשיב להם שצריך לבטל את פסיקתם מפני שהדבר צריך להיות על ידי רוב חכמי ישראל, ונכון שחכמי צפת הם רוב חכמי ישראל, אבל הדבר צריך לדון ביחד על ידי "כל" חכמי ישראל ומכיון שדנו בזה חכמי צפת לבדם ואז נפלה החלטתם אין פסיקתם על פי הדין, ואם ירצו לדון בזה שוב ביחד עם כל חכמי ישראל לא יוכלו לדון בזה כי כבר גילו את דעתם ועשו מעשה ונשארו בעמדתם נוגעים הם בדבר, לכן לא תהיה מציאות של "כל" חכמי ישראל, עשרת השבטים עשו מעשיהם בדינים הנ"ל על פי סברתם, ולאחר מעשה ידע יוסף את פסיקתם וסברתם, וחלק עליהם בדין ואמר לאביו את סברתו, ויעקב ויוסף לא ביטלו דעתם לדעת רוב השבטים מפני שהיו רוב לא מתוך כולם, ולא יועיל שישבו השבטים עם אביהם ועם יוסף כי מכיון שהם כבר פסקו את הדין הם נגועים בדבר ולא יוכלו להיות נאמנים, לכן יעקב אבינו לא יכל לפסוק כהרוב, מכיון שהרוב לא היה מתוך כולם. וממשיך רבינו החיד"א ואומר זה מה שכתב שלמה המלך החכם מכל אדם בספרו "והחכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר (קוהלת ז' יט') והחכמה תעז לחכם : זהו יוסף הצדיק שעמדה לו חכמתו במחלוקת עם אחיו למרות שהיה רוב נגדו "מעשרה שליטים" אלו אחי יוסף שעשו מעשה על דעתם והטעם "אשר היו בעיר" ובגלל שהיו עימו ולא ישבו יחד לפסוק את הדין ואז היו פוסקים על פי הרוב .

ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה (לט,יב)

בפרשתנו קוראים אנו ולומדים על ניסיונו של יוסף הצדיק, ועמידתו בו. מה מבקשת התורה ללמדנו בכך? הרי אין אנו צריכים לסיפור זה כדי לדעת את חומרת איסור העריות, שהוא מהעוונות החמורים שבתורה, דיברה מעשרת הדיברות, ואחת משלוש העבירות שעליהן "יהרג, ולא יעבור"! אבל, כבכל פרשיות התורה, יש כאן לימודים נוספים לאין ספור.

הלקח האחד הוא, שגם כאשר האדם חש שהקריב קרבן על מזבח אמונתו ועקרונותיו, וכביכול משלמים לו מן השמיים רעה תחת הטובה שעשה – כיוסף הצדיק, שבהימנעותו מן העבירה העלילו עליו עלילה שפלה והושלך לבור כלא למשך עשר שנים – ידע נאמנה כי סוף השכר לבוא, ומבית האסורים יצא למלוך!

ולקח נוסף: חז"ל מלמדים, שההסתה של אותה מרשעת פעלה את פעולתה, ויוסף היה על סף נקודת השבירה. התגלתה אליו דמותו של יעקב אבינו, ואמר לו: עתידים אחיך ששמם יכתב על כתפות האפוד של הכהן הגדול, לזיכרון עולם לפני ה' – רצונך ששמך יימחה מביניהם? מיד נמנע, ולא עבר. מה ביקשו חז"ל ללמדנו בכך? את האמצעי הבדוק והמנוסה כנגד הסתות היצר הרע! כי זאת עלינו לדעת: אין לך אדם שאינו צופה לעתיד, ואינו מוכן להקריב מעט מנוחיות ההווה למען עתידו. הן זהו מותר האדם מן הבהמה. עקרת בית שמכינה קערת סלט, עובדת למען העתיד: במקום לאכול את העגבניות כמו שהן, לכסוס את הבצל ולכרסם את המלפפון, היא עמלה בחיתוך ותיבול וערבוב, כדי שכעבור שעה תוכל להגיש מאכל טעים יותר. בעלה עמל חודש תמים, למען המשכורת שבסוף החודש. ילדם לומד שנים רבות למען העתיד הממתין לו בסוף לימודיו. מי שעיניו בראשו חוסך בתוכניות חיסכון, בקופות גמל וקרנות פנסיה. יכול היה בכסף זה לחיות טוב יותר בהווה, אבל מעדיף הוא לקמץ בהוצאותיו להבטחת עתידו. ואם כך חוסך עבור מאה ועשרים שנותיו – מדוע לא יחסוך למען הנצח שמשנת המאה עשרים ואחת והלאה?

בנובהרדוק מספרים היו סיפור. מעשה בחבורת מבלי עולם, ריקים ופוחזים, שהיו שותים ומשתכרים בחבורה ומבלים ימיהם בבטלה. יום אחד תהו ואמרו: "חברה, הרי פעם נצטרך למסור דין וחשבון על מעשינו, מה יהיה?" נבוכו. לבסוף החליטו בתקיעת כף, שהראשון מהם שיעלה למרום יתגלה אל חבריו ויספר להם מה נעשה בדינו. כך יוכלו להתכונן לקראת הבאות. לא עבר זמן רב, והראשון נפטר משחמת הכבד, מחלת השיכורים. כעבור כמה ימים התגלה לחבריו, ופניו שחורים כשולי קדירה. "מה קרה", נבעתו כולם. "חבר'ה", אמר להם, "הכל בסדר! תמשיכו לשתות, אבל תמנעו משתיית וויסקי!" "וויסקי?" תמהו, "מה פירוש?". "אספר לכם", אמר בעגמימות. "עליתי למרום, ושאלו: עסקת בתורה, הקדשת לה עיתים? שאלתי: מדוע היה עלי לעשות כך? ואמרו: מה השאלה, חייב היית לחשוב לעתידך בעולם העליון! עניתי: עזבו, היה לי 'ראש קטן'. לא חשבתי על העתיד, חשבתי רק על הנאות ההווה! שאלו: כגון מה? ועניתי: עשיתי חיים! שתיתי לשכרה! שאלו: יין? עניתי: יין! ערק? ודאי, ערק! וויסקי? אכן גם וויסקי! תמהו: מילא היין, מתוק. והערק, טעים. אבל הוויסקי – פוי, מריר הוא, איך יכולת לשתות! צחקתי, מה מבינים הם בוויסקי? נכון שבתחילה הוא מר, אבל אחר כך, הא, נעשה חמים בכל הגוף, וההרגשה כל כך טובה!… ואז נתנו עלי בקולם: אם כך, הרי שחשבת על העתיד! מוכן היית לשתות וויסקי מריר בשביל ההרגשה שאחר כך – אז מדוע לא הקצבת שעת לימוד בשביל העולם שאחר כך?! וגזרו את דיני – אל תשאלו!"… "על כך אני אומר לכם, חברה: המשיכו לשתות, אך רק לא וויסקי"…

מובן שזה הוא ליקחו של שיכור, שכן אין לך אדם שאינו מוכן לוותר מעט בהווה בשביל רווח גדול בעתיד. ועלינו לדעת, שהשקעה של שעת לימוד בהווה, של שעת שיעור תורה, נושאת רווחים גדולים הרבה יותר מהשקעה של עשרים שקלים שמזכה את המשקיע בפרס הגדול שבפיס, גם לו היה יודע את המספר מראש! היחס בין שעה כאן לחיי נצח שם גדול הרבה יותר! ומכל שכן, שהאדם אוכל פירותיה גם בעולם הזה. ומכל שכן, שהוא גם נהנה בשיעור התורה מנועם הלימוד, מאור הקדושה, מתוספת הידיעות, והרי זה רווח כפול ומכופל, הכדאי מכל צד!.