מטעמים לפרשת וישלח \\ הרב אמיר קריספל

    הרב אמיר קריספל No Comments on מטעמים לפרשת וישלח \\ הרב אמיר קריספל

    פלפולים הלכתיים ודברי הגות, מחשבה והשקפה על פרשת וישלח \\ הרב אמיר קריספל

    הרב אמיר קריספל
    8:48
    29.03.24
    קובי פינקלר No Comments on עשרות חיילים סורים נהרגו בתקיפה המיוחסת לישראל

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (לב, ח)

    פירש רש"י "ויירא" – שמא יהרג, "ויצר לו" – אם יהרוג הוא את אחרים. צריך להבין מה חששו של יעקב אם יהרוג את מי שבא להתנכל לו, והלא הבא להורגך השכם להרגו?

    בספר "מלא העומר" ביאר שהרי כל כוונתו של יעקב שקנה את הבכורה מעשו, כדי שעבודת הבכורים בבית המקדש תהיה שייכת לו, והלכה היא (או"ח קכ"ח) כהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה, לא ישא את כפיו, שכן עליו נאמר "ידיכם דמים מלאו" ואם בנשיאות כפים נאמר כך, כ"ש בעבודה עצמה. חשש יעקב שאם יהרוג את אחרים יפסיד את הבכורה ויפסל לעבודה. לכן "ויצר לו" – אם יהרוג את אחרים.

    אולם תרוץ זה קצת דחוק, שהרי פסק ה"פרי חדש" (או"ח סי' קכח סעי' לה): שאם אנסו כהן להרוג אחד מישראל, אפילו שאומרים יהרג ואל יעבור, והוא עבר והרג, לא נפסל ונושא כפיו, וכן פסק ה"משנה ברורה" (שם ס"ק קכח). ואין לך אונס גדול מזה שיעקב עומד מול האויב וחשוף לסכנה, ובודאי שאם היה הורג אותם לא היה נפסל לעבודה.

    בספר "פרדס יוסף" ביאר שאחרים שכתוב כאן היינו רבי מאיר, כשידוע שבש"ס ר"מ נקרא בשם אחרים כפי שמסופר במסכת הוריות (יג:) שקנסו את ר"מ שלא לומר הלכה בשמו אלא יקראו לו בשם אחרים ע"ש, ואמרו חז"ל(מס' גיטין נו.) שנירון קיסר אשר היה ממלכי אדום, התגייר ויצא ממנו התנא רבי מאיר. וזה שאמר "ויצר לו" שמא יהרוג את אחרים, כלומר פחד יעקב שמא יהרוג את עשו, ובזה יגרום שיהרוג את אחרים היינו רבי מאיר, [כמו פחדו של משה שהרג את המצרי שבדק אם יצא ממנו אדם כשר].

    בספר "ידי משה" (על המדרש) והמהרי"ל דיסקין תירצו, שהרי רבקה אמרה "למה אשכל גם שניכם יום אחד" ופירש רש"י כי רוח הקודש נזרקה ברבקה ונתנבאה שביום אחד ימותו שניהם. וקבלה זו היתה בידו של יעקב כי ביום אחד ימותו שניהם, לכן "ויצר לו" שמא במלחמה יהרוג את עשו, ובזה מבשר את מותו עצמו, כנבואתה של רבקה.

    ועוד אפשר לבאר באופן נוסף, פחדו של יעקב היה לא על הריגת עשו וחילותיו שבאו עליו להורגו, שעל אלה לא חשש כלל דהבא להורגך השכם להורגו, אלא שמא "יהרוג את אחרים" היינו שממעשה זה יבוא להרגל של הריגה ורציחה של אחרים, דכל מעשה משפיע על האדם בין לטוב בין למוטב, אם אדם מתרגל לרציחה, אפילו רציחה מותרת, נחלש אצלו איסור לא תרצח, ומזה חשש יעקב אבינו ע"ה.

    "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת"(לב' ט')
    הגמרא במסכת סוטה (ה' ע"א) אמר רב תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית ופירש רש"י : כלומר צריך שיהא בו מעט גאווה. מפורסמים דברי חכמינו שפרשת וישלח היא הפרשה השמינית בתורה והפסוק של "קטונתי" הוא הפסוק השמיני בפרשה, ומכאן אנו לומדים שתלמיד חכם צריך שיהא בו שמינית שבשמינית שבגאווה.

    אולם לכאורה זה נראה תמוה מאוד כי המילה "קטונתי" בפשטות פירושה ענווה ולא גאווה אז זה ההיפך ממשמעות דברי הגמרא, אך אם נדייק ונבין מה משמעות הביטוי "קטונתי" בתנא דבי אליהו (זוטא פרק א') "אין קטונתי אלא מעט" ולפי זה יש לשאול מדוע לא אמר בפירוש "נתמעטתי מכל החסדים" אלא אמר "קטונתי"? מפני שהמשמעות של "קטן" הכוונה של סוג של מיעוט העומד להשתנות לטובה ולגדולה, "וסופו של הקטן להיות גדול" ולכן יעקב לא אמר על עצמו "נתמעטתי" אלא "קטונתי", דהיינו אני קטן אף על פי שאין בי מעצמי כלום, אולם כאן ביטא יעקב גם את האמת, כי בכל זאת יש בו חשיבות כל שהיא, כי עתיד הוא להיות מהגדולים, נמצא שהביטוי "קטונתי" רומז מצד אחד על קטנות ומצד שני על "שמינית שבשמינית שבגאווה" כי זו דרגה שעומדת להשתנות, ומטעם זה נבחר הפסוק שלנו בדווקא לרמז על גאווה מועטת שתהא בתלמיד חכם למרות שמשמעות המילה היא לכאורה הפוכה.

    ובענין פירוש השמינית שבשמינית רבו הביאורים ונביא כמה מהם
    המהרש"א פירש, שהכוונה לומר שלא ישפיל התלמיד חכם את עצמו יותר מדאי, מפני כבוד התורה שיש לה שמונה מעלות, שנאמרו בשמינית, דהיינו במזמור אשרי תמימי דרך – המדבר בשבח התורה – שנאמר בתמניא אפין.

    ומהר"י חלאוה כתב לבאר, שבכל המדות, הנהגת האמצע היא הדרך הנכונה, ואילו בגאוה צריך האדם להתרחק ממנה יותר מהמיצוע, ונקטו בדרך משל, שאם היה בין הגאוה לשפלות שמונה שמיניות שהם ס"ד, לא יעמוד החכם על ל"ג, שהוא המיצוע, אלא יטה עצמו לצד השפלות, ולא בקצה האחרון שהוא ס"ד, אלא יעמוד על נ"ז, שהוא אחד משמונה שבקבוצת השמינית האחרונה, והאר"י הקדוש פירש, ששמונה פעמים שמונה הם ס"ד, וכשתיקח חלק אחד מהם שהוא שעור אחד משמנה בשמינית עדיין אינו בכלל ג"ס הרוח כי לא נכנס בגבולו של ס"ג, אבל אם יהיה בו יותר משעור זה אפילו כל שהוא, יכנס בכלל ג"ס הרוח ונקרא בעל גאוה.

    רבי עקיבא איגר ביאר, שהכוונה לפסוק השמיני שבפרשה השמינית שבתהלים, 'תמשילהו במעשי ידך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי', שרק על בעל חי מותר לאדם להתגאות.

    הגאון מהרא"ל צינץ כתב (בהקדמתו לספר מגן האלף), ששמונה פעמים שמונה הם ס"ד, בגימטריא דין, והרמז שבעת שבאים הדיינים לפסוק דין, נצרך הדיין לגאוה ושיעמוד על דעתו להתיר עגונה וכדומה, ואם לעולם יאחוז בכל החומרות הוא סיבה להשחית ולחבל ולעגן בנות ישראל שלא כדת, ולכן צריך שיקול הדעת לשקול בשקל הקודש במה שראוי לעמוד עליו ולקבוע בו מסמרות שיהיה דין כראוי על ידי שמינית שבשמינית. והוסיף לבאר, שלכן נקטו חז"ל 'והגס לבו בהוראה', דהיינו שאם מתגאה מעט יותר משמינית שבשמינית שהוא ס"ד, נכנס בגדר 'גס' לבו בהוראה.

    רבי העשיל מקראקא ביאר זאת, שהרי מצינו שבחר הקב"ה את הר סיני הנמוך מכל ההרים לתת עליו את התורה, כדי להראות שילמדו מכך מדת עניוות. ומובא במסכת בבא בתרא שהר תבור גבוה ארבע פרסה, והנה פרסה היא ארבע מיל, ומיל הוא אלפיים אמה, אם כן פרסה הוא שמונה אלף אמה, וכיון שהר תבור גבוה ארבעה פרסאות, אם כן הוא שלשים ושניים אלף אמות. ומובא במדרש שהר סיני גבוה חמש מאות אמה, והוא ממש חלק ס"ד משלשים ושניים אלף אמות, ומכך שלא רצה הקב"ה לתת התורה על הר תבור, אלא על הר סיני, משמע שמותר לתלמיד חכם להתגאות חלק שמינית שבשמינית.



    0 תגובות