זו שוב אני. מכתב הקדם חגים שכתבתי בפעם האחרונה עורר הדים, כך לפחות לפי התגובות שהיו לכתבה. אני שמחה שזה יוצר שיח ומקווה שמהשיח הזה יצמיח תועלת. אמנם אנחנו לא לפני רצף של חגים אבל אנחנו בעונת חתונות.
ובכן, המילה האהובה על הסבתות ואולי גם על דודות שחצו את גיל ה-50 הוא המשפט "בקרוב אצלכם". כן, כן. תשאלו גם את מי שמחכות עדיין לחתן המיועד או אלו שמחכים לכלתם המיועדת. הם שומעים ושומעות את צמד המילים האלה בכל שמחה כלשהי שתהיה. כמובן שאם בעקבות כך הם מחמיצים פנים או מעדיפים להימנע להגיע לאירוע כזה או אחר הם נתקלים בפרצופים תמהים.
חברה טובה שלי, שמצפה גם היא עם בעלה לעולל, סיפרה שברוך השם לאחרונה, אחת מבנות המשפחה ילדה בת בשעה טובה ומוצלחת. היא בדיוק היתה עם הסבתא הטריה והמאושרת ועם עוד כמה מבנות המשפחה שלא פספסו את ההזדמנות לעטות עליה בחיבוקים, בשמחה ובחיוך עם הכרזה "בקרוב אצלכם, בקרוב אצלכם, בקרוב אצלכם" וכך משהייה שהיתה אמורה להיות כיפית עם בנות המשפחה היא החלה לספור את השעות להגעה לבית.
בטור הקודם היו מי שלא הבינו את הבעיה באיחולים "הלבביים" הללו. אנסה להסביר.
אני, שקיבלתי את הניסיון הזה מאת ד' יתברך ושבטוחה בכך שהקב"ה נתן לי כוחות להתמודד עם הניסיון, מתמודדת ומשתדלת תמיד לשמור על השמחה ועל שגרת יומי הרגילה, גם אם היא עוברת לפעמים דרך מחלקות בהן אני עוברת בדיקות וטיפולים (מבלי שכמובן אף אחד אינו יודע מכך. בעבודה בטוחים שלקחתי חופש \ לא הרגשתי טוב ועוד תירוצים שנשמעים טוב באוזן ולא מעוררים כל 'חשד'), אני מתפללת ומקווה שאני שומרת טוב על האיזון שבין התקווה לבין שגרת היום, אני לא זקוקה לתזכורות שכאלו באמצע שמחות. כן, כן, איחול שווה תזכורת ובמקרה הזה, גם רחמים בלתי נסבלים. לא, תודה.
לא. לא. לא. אל תבינו לא נכון. אנחנו שמחות בשמחת השמחה בלב שלם. אנחנו באמת באמת שמחות אבל אנו לא זקוקות לצמד המילים בלחן הידוע "בקרוב אצלך". זה מה שהורס את השמחה, אצלנו לפחות, כי זה מזכיר לנו שוב ושוב, את מה שאנחנו אמנם לא מנסות להדחיק אבל מנסות להכניס לאיזון.
אם כן, בפעם הבאה שאתם פוגשות אותי ושכמותי באירוע, תתייחסו רגיל. תאחלו מזל טוב כמו לכל אחת אחרת. אנחנו אוהבות אתכם, תחזירו לנו אהבה, לא חמלה.
—
עוד מאותה הכותבת >>> "אין לי ילדים, עדיין, בבקשה אל תרחמו עלי" [1]