"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג', א)

איתא במדרש: 'מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות? ראתה שרה אמנו שחיתה קכ"ז שנים' ולכאורה קשה: מה הקשר בין קכ"ז שנותיה של שרה ־ לקכ"ז המדינות שעליהן מלכה אסתר? ועוד: הלשון קשה 'מה ראתה אסתר למלוך? הרי התשובה לכך פשוטה: משום שנישאה למלך, כמו אחת שנישאת לרב היא רבנית, ומהי שאלת 'מה ראתה'? אלא, תירץ ה"פני יהושע", בגמרא (סנהדרין עד:) הקשו: 'והא אסתר פרהסיא הוי? ואיך נישאה לנכרי, והרי בפרהסיא אפילו במצוה קלה הדין הוא 'ייהרג ואל יעבור? ותירצו: "אסתר קרקע עולם היתה". והנה, יש ראיה להיתר "קרקע עולם" – משרה אמנו, שכאשר נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, אמרה על אברהם "אחי הוא", והלא אשת איש היתה? אלא מכאן ש"קרקע עולם" מותרת, ואף אסתר היתה קרקע עולם.

אולם לכאורה יכולנו לדחות ראיה זו ולסבור שבאמת אולי חטא חטאה שרה בדבר זה?, אך מן הפסוק שלפנינו יש הוכחה שטענה זו אינה אמת, שהרי הכתוב מעיד עליה: "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", וכדרשת חז"ל שהביא רש"י. בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין – אף בת מאה בלא חטא־, מכאן מוכח שלא חטאה שרה כל ימיה, ובהכרח שקרקע עולם־ מותרת. עתה מיושב לשון המדרש להפליא: 'מה ראתה אסתר, כלומר: איך נישאה לאחשורוש הנכרי, והלא היה זה בפרהסיא? והמדרש מתרץ: ראתה שרה אמנו שחיתה קכ"ז שנים', ונכתב בפסוק שנה בכל פרט, לומר לך שכל שנותיה היו שוות, ללא חטא, ומכאן שקרקע עולם מותרת, ולכן נישאה לאחשורוש ־ ומלכה על קכ"ז מדינות!

—

"ויפתח הגמלים" (בראשית כד', לב)

פירש רש"י "ויפתח ־ התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים"

הרמב"ן, בהתייחסו לדברי רש"י, הביא את שאלת המדרש (בראשית רבה): רבי הונא ורבי ירמיה שאל לרבי חייא ברבי אבא: לא היו גמליו של אברהם אבינו דומים לחמורו של רבי פנחם בן יאיר?'

הלא ידוע המעשה המפורסם (חולין ז.) אודות חמורו של רבי פנחס בן יאיר, שלא הסכים לאכול משעורים שאינן מעושרות עד שעישרו אותן, ואם חמורו של רבי פנחס בן יאיר היה בעל מדרגה שכזו, בהשפעת חסידותו וצדקותו של רבו, כיצד יתכן שגמליו של אברהם אבינו לא הגיעו ל־מדרגה שכזו ונזקקו לזמם על פיהם כדי שלא יאכלו מן הגזל?! ולכן הרמב"ן מסיק: 'אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו, וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו ־ כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און!

אולם דברי רש"י צריכים ביאור לשם מה צריך היה לזמום את פי גמליו, בשעה שמובטח לו שלא יאונה לו כל רע ולא יאכלו מאכלות אסורים?

בפשטות ניתן ליישב, שאמנם אברהם לא חשש כלל שגמליו יאכלו מן הגזל. אך מאידך אילו הוציא את גמליו כשפיהם משוחרר, היו אחרים לומדים ממנו. כי לא היו מעלים על דעתם את 'סגולתם, המיוחדת, ומפני 'מראית העין, שמא ילמדו ממנו אחרים ונמצא מכשילם בגזל ־ זמם אף אברהם אבינו את גמליו, למרות שלא היה צורך בכך עבורם.

ויבואר הדבר על פי המסופר אודות הגאון רבי יהושע ליב דיסקין ־, שפעם שיגר חצי תרנגול שבישלו בביתו, אל הגאון בעל "בית הלוי", שכאשר הגיע התבשיל לשולחנו, הריח אותו ־ ונמנע מלאכלו. והנה, כעבור זמן מה הגיע מברק בהול מרבי יהושע לייב, כי התעוררה שאלה אודות העוף. לימים, כאשר נפגשו השנים, אמר רבי יהושע לייב: יהיה גלוי וידוע לפני שלא אכלתם את העוף, שכן אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, ומה ששלחתי להודיעו על השאלה שהתעוררה, הוא רק משום שנפסק להלכה בשולחן ערוך שצריך להודיעו, אך בטוח הייתי שלא אכלתם…־ ולכן זמם אברהם אבינו את גמליו, שהרי אף אם בטוח הוא שלא יאכלו מן הגזל, אך ההלכה מחייבת אותו לשמור על בהמותיו, ועל האדם לעשות את המוטל עליו, ולא לסמוך על ההבטחה שאין הקב"ה מביא תקלה על ידו!

בספר "יפה תואר" כתב, שלמרות התמיהה מחמורו של רבי פנחס בן יאיר, לא נדחו דברי האומר שיצאו זמומים, כי אין סומכין על הנס במקום שמצוי היזק, ולכן יצאו זמומים כי ירא פן יאכלו בשדות אחרים ואף רבי פנחס בן יאיר, לא נאמר שלא זמם את בהמותיו, אלא שכאשר פעם אחת גזלו ממנו את חמורו, לא אכלה שם משאינו מעושר, אבל באמת גם הוא לא סמך על הנס.

יש שתירצו ע"פ מה שכתבו התוספות (שבת יב:) שרק באכילת חפצא של איסור, שהיא גנאי לצדיק ביותר, אין הקב"ה מביא תקלה, ולא באכילת דבר שהוא עצמו מותר אך השעה היא שאסורה, כגון בתענית או לפני הבדלה, שכן אכילת דבר חפצא של איסור מטמטמת את הלב, ורק בה יש שמירה מן השמים לצדיקים,

ומכח זה כתב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, בעל "קובץ שיעורים", שגזל הוא איסור "חפצא", ואכילתו היא כאכילת נבילות וטריפות, ועל כן אף בגזל נאמר שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים, ונראה שזהו טעם המחלוקת במדרש, שהמקשן סובר שגזל נחשב לאכילת "חפצא" של איסור, ולכן לא היה לאברהם לזמם את בהמותיו כי מובטח הוא שלא יאכלו מן הגזל, ואילו לדעת הסובר שזמם את בהמותיו, אכילת גזל "אינה" כאכילת "חפצא" של איסור, ולכן לגביה לא נאמרה ההבטחה של ־אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים.

הגאון רבי יעקב קמנצקי, ראש ישיבת "תורה ודעת" בארה"ב, כתב שההבדל הוא: שרבי פנחס בן יאיר חי בארץ ישראל, ואילו גמליו של אברהם אבינו שהו באותה שעה בחרן, שבחוץ לארץ, זהירות הבהמות ממאכלות אסורות ־ והיא מהמעלות של ארץ ישראל!

תירוץ נוסף על כך, כתב רבינו עובדיה מברטנורא, בספרו "עמר נקא": יש לומר שחמורו של ר' פנחס בן יאיר היה פורש מן האיסור מעצמו, לפי שהוא היה מרכבתו של צדיק המיוחדת לו, וכדאמרינן בעלמא: אפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידה, אבל אלו הגמלים היו מיוחדים למשא, ואולי מרכבתו של אברהם ממש היתה נבדלת מהאיסור כחמורו של ר' פנחס או יותר ממנו.

הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "תפארת יהונתן" כתב ־ שחמורו של רבי פנחס בן יאיר החמיר על עצמו, שהרי אמרו במשנה (דמאי א, ג): ־ "הלוקח לבהמה פטור מן הדמאי", וחמורו החמיר על עצמו להשוות עצמו לאדם שצריך לעשר דמאי, וגם במה שאסור רק לאדם מצד הדין ־ החמיר החמור על עצמו, כאילו היה אף הוא אדם. אולם לגבי אברהם, הלא הקב"ה אמר לו "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה", הרי שאף שמצד הדין היתה הארץ שייכת לאברהם, אך הוא החמיר על עצמו להיות כגר ולהחזיק את הארץ כאילו היא גזל אצלו, ובמה שהיה מותר מצד הדין לאברהם אלא שהוא החמיר על עצמו – לא רצו הגמלים להחמיר על עצמם, ולכן נתן אברהם רסן בפיהם. ולכן כאשר ביקש אליעזר ללכת מארץ ישראל לחוץ לארץ, לקח מגמלי אדוניו כדי להבחין בדרך האם הוא בא"י או בחו"ל, כי בכל מקום שהיו צריכים להיות זמומים כדי שלא יאכלו ־ ידע שהיא א"י, ובכל מקום שמעצמם לא היו אוכלים למרות שלא היו זמומים – ידע שהוא חו"ל!.