אתמול הייתי אצל הרופא, לבדיקה שגרתית. המרפאה נמצאת ממש סמוך לרחוב "מלכי ישראל" בירושלים, כשיצאתי מהמרפאה, לאחר סיבוב של רבע שעה בין האחות לפקידה (תורים…) והמתנה חוזרת למעלית הזעירה אשר הגיעה תמיד מלאה בעגלות ולא נותר מקום לקולנועית שלי, חשבתי לעצמי שבמקום לחזור ישר אל הרכב, אלך להסתובב קצת בחנויות. אולי אקנה לילדים איזו הפתעה, אולי למלא קצת מאגרים של חסרים בבית (חד פעמי, קוסמטיקה, הלבשה אישית ועוד דברים שאני אחראית על רכישתם) יצאתי, אני והקלנועית, בתוך מדרכות "גאולה" העמוסות באנשים ובעגלות. מנווטת דרך בין מכוניות החונות בכל פינה, ומנסה להתקדם לעבר החנויות.

המחסום הראשון והמתסכל חיכה לי כבר בירידה מהמדרכה. בעוד המדרכות במרכז העיר, כמעט כולן מונמכות, הרי ברחוב מלכי ישראל ובעיקר ברחובות הסמוכים לא, ממש לא. נכון, זו מדרגה קטנטנה, שאנשים רגילים בכלל לא שמים לב, ואפילו עם עגלה די קל לצלוח אותה, אבל עם קלנועית היא כמעט בלתי אפשרית. לרדת עוד הגיוני, לעלות הרבה פחות. לעמוד בקצה המדרכה, יותר נכון, לשבת בקצה המדרכה, ולראות את כל האנשים סביבי נעים במהירות להספיק עוד קניה ועוד משהו לפני שהם חייבים כבר לחזור הביתה, להיות שם ולראות את המדרגה החוסמת. לראות ולחפש, איפה אולי אצליח לרדת למדרכה?

סוף סוף עברתי את הכביש ואני מתקרבת לרחוב הראשי, יודעת שעלי לבחור מראש באיזה צד של הכביש אני רוצה לקנות, כי לעבור באמצע הדרך אין כל אפשרות. גם ככה זה מסובך בתוך עומס התנועה של מלכי ישראל. אני רואה מולי חנות משחקים חדשה, וממהרת לשם. אחד הדברים שאני יותר אוהבת זה לקנות לילדים משחקים. ולקנות ממש, למשש, לבדוק, להשוות. לא לקנות באתר או מקטלוג. הגעתי לפתח החנות. חנות יפה וצבעונית. רק בפתח מחכות לי שלוש מדרגות. קטנות, נמוכות, וכל כך לא נגישות. נשארתי לעמוד בפתח החנות, רואה מרחוק את שפע הצעצועים, ולא יכולה אפילו לבדוק האם כדאי להגיע שוב, הפעם עם ליווי, ולנסות להיכנס.

ממשיכה בדרך, כשברור לי שלחנות החד פעמי לא אוכל לגשת היום (חצי קומה לרדת), וגם לא לחנויות מכשירי הכתיבה הגדולות (קומה לרדת). אבל אולי אצליח לפחות לבחור סוודר לתלמידת כיתה א'? חנות הבגדים קדמה את פני, עם כניסה נגישה. סוף סוף. אני מנסה להיכנס, אך עומס העגלות בתוך החנות חסם את כל המעברים. בחנות נוספת, הצלחתי להסתובב במחצית החנות, ושוב היו שני מדרגות עד לחלקה האחורי. הסתובבתי חזרה, קצת מאוכזבת. האם אין עוד אנשים נכים הרוצים להגיע לקניות באזור? האם אני היחידה המתניידת על קלנועית? או שמא כח הקניה שלנו לא מספיק חזק ולא מספיק ניכר? לא תמיד צריך לעשות שיפוצים נרחבים. לא תמיד הדרך מורכבת.

במרבית החנויות מספיק להחזיק רמפה ניידת ולפתוח אותה כשמגיע אדם נכה. עברתי פעם ליד חנות שהיה תלוי בפתחה שלט הקורא לנכים לבקש מהמוכר לפתוח רמפה. על פי עמותת נגישות ישראל בישראל חיים כיום כ- 1,600,000 אנשים עם מוגבלות, מתוכם כ- 800,000 אנשים עם מוגבלות קשה. ברגע שיש עסק נגיש, פתוחים את החנות לעוד קהל גדול נוסף, שכעת לא יכול להגיע לחנות. זה לא רק הנכה, כשזה אמא, אז גם הילדים וכשזה ילד אז האחים ובני המשפחה. לפתוח את העסק כנגיש לכלל בציבור כולל הנכים, זה לא רק מחווה לאמהות הנכות שחוזרות הביתה עם שקיות ריקות, זה להגדיל את ציבור הלקוחות. מעבר לחוק, שלאחר שיכנס לתוקף הוא ימנע מקבלת אישור חדש לעסק כשהוא לא נגיש, מעבר לחובה החוקית. אם אתם בעלי עסק, תחשבו עסקי. 10% מהתושבים בישראל זקוקים לנגישות כל שהיא. ולכל אחד מהם הורה/ילד/אח/חברה שמגיעים איתו ורוצים גם הם נגישות, אולי שווה להנגיש את העסק?

ועוד מילה לסיום, בדרך חזרה לרכב, בעודי נוסעת על המדרכה, נקלעתי למבוא סתום. רכב, שחנה "רק רגע" על המדרכה, רק לשניה, בטח להביא חבילה לחנות או ילד מהמעון. הרכב הזה חסם "רק לרגע" את יכולתי להמשיך ולהתקדם לעבר הרכב שלי. כי לרדת לכביש אי אפשר שלא במעבר החציה, ולעבור בין הרכב לקיר לא היה לי מעבר (וגם לא לעוד אמהות ועגלות שכן הצליחו לעקוף, למרות הסיכון, ולהגיע להמשך המדרכה), כי נגישות היא לא תמיד משהו מסובך, לפעמים זה רק עוד מחשבה קטנה, על מישהו שיש לו צרכים אחרים ממני.