הרגע שבו הרגשתי מטפלת באמת \\ דסי זייבלד

    דסי זייבלד No Comments on הרגע שבו הרגשתי מטפלת באמת \\ דסי זייבלד
    13:14
    28.03.24
    מהדורת הבוקר No Comments on ה'מתכון' של האור החיים למנוחת הנפש | הרב צבי אריה אדלר

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    כבר כמה שנים שאני מה שנקרא "מטפלת רגשית". אני פחות מתחברת למינוח הזה משום מה, משו אישי לגמרי, ואני קוראת לעצמי "ליווי אישי רגשי".

    מקשיבה, נותנת כלים, עוזרת. מקבלת מכתבים, הודעות ואפילו סרטונים על התוצאות שב"ה מופיעות בשטח. על ההצלחות של המונחים שלי, על הדרך הנכונה שהם בחרו לצעוד בה, בעזרת ההכוונה שמצאנו יחד.

    ופה אני חייבת לעצור, שניה לפני שאני נשמעת לעצמי שחצנית.

    ברור לי, ואני מאמינה באמונה שלמה, שהכוחות האלה, והיכולת, ניתנו לי ע"י בורא עולם, והוא זה שמכוון אותי ומעביר דרכי את התבונה והידע איך לעזור ולקדם, ולא כוחי ועצם ידי.

    ובכל זאת, מרגש להיות הכלי המעביר, הצינור. לדעת שהשפעת כך או אחרת על חיים של מישהו.

    מרגש עד דמעות ממש.
    לפעמים גם מפחיד.
    כבר כמה שנים שאני ככה,

    ובכל זאת
    היה יום אחד
    שבו הרגשתי באופן מובהק-
    עד פנים חדרי הלב-
    שהפכתי ל"מטפלת".
    זה היה באיזו חופשה. עם כמה מחברותי, דווקא הוותיקות יותר.
    חווינו, צחקנו, ראינו, נהנינו, חפשנו.
    עם מילכה, אחת מהחברות היה לי קשה.
    במשך רב הזמן היא היתה עסוקה בלספר לנו כמה החופשה הזו לא מתאימה לה בכלל, כמה הדרך שבחרנו ליהנות ממש לא בשבילה (למרות שהכל היה גלוי וידוע מראש, והיה לה נח להשאיר לאחרות את התיכנון, ואחרות ואיי בינהן התאמצו מאד לבנות ימים של הנאה) כמה היא סובלת מהאקסטרימים שהחלטנו לעשות, וכמה כל החופש הזה "ממש לא בשבילה".

    ראיתי שעוד מהבנות לא אהבו ת'סגנון, אבל שתקנו. אף אחד לא מעוניין להעכיר אווירה. אז עם כל קיטור נוסף או שחרור בלתי מושהה של משפט "מרפא" (מרפה?….) כזה לאוויר, פשוט הסתכלנו אחת על השניה ו"ספגנו".

    במשך הזמן זה הפך לחונק. לחלק לא מתוכנן של החופשה. כמה. כמה אפשר לשמוע דעות שליליות, בשפה לפעמים חדה, כמה אפשר לשמוע על מה לא טוב. וכל כמה שהשתדלתי להבין שזה בא ממצוקה, כשזה התחיל לרדת לפסים והערות אישיות, היה לי ממש קשה להסכים לזה. ועדיין שתקתי.

    ואז, באחת הפעמים, היא התנהגה כלפיי בצורה מכאיבה מאד. אישית.

    דסי של פעם פעם, היתה נפגעת מאד. מאד מאד.
    דסי של היום, לאחר המון עבודה עצמית יודעת להניח דברים בצד, או ליתר דיוק ב"מגרה היותר נכונה" במוח, ולא להיפגע.
    אבל באותו רגע, נפגעתי.
    ממש נפגעתי.

    כנראה שנגדש אצלי סף כפיות הטובה, ושק ההתמרמרות והתלונות, והאמירה החדה האחרונה שהיא שחררה כלפי, באופן מאד מכוון ומדויק – הכאיבה לי ופגעה מאד.

    בכיתי. ממש. אמיתי. עם דמעות.

    וכשהיא היתממה ושאלה מה קרה, אמרתי לה שאני לא מעוניינת כרגע לדבר איתה ופניתי הלאה ממנה. ממש ככה. (אגב, זה היה אחד המעשים הנכונים. כמה שאנחנו אמונים על תקשורת ושיח וכל זה, יש רגעים שצריך לדעת לעשות "אחורה פנה" ולא לשוחח וללבן. למצוא זמן מתאים יותר "כשיתרצו שני הצדדים" )

    אחת החברות ניגשה אלי לנסות להרגיע. הודיתי לה, אבל אמרתי שכרגע אני לא במצב להתפייס או להירגע. גם לי יש גבולות של הכלה.
    יצאתי למרפסת של הצימר, וסיימתי לי לבכות שם בשקט את כל התסכול שנבע אצלי מהתסכולים שלה , את כל הקצף המלוכלכך של כפיות הטובה שלה כלפינו, אלה שטרחו ועמלו, ואת כל התסיסה הממורמרת ששמעתי לאורך החופשה הזו.

    ואז מול הנוף
    החלטתי
    שלא היא תהרוס לי את היום הזה ואלה שאחריו.

    וגם לא אני.

    נשמתי עמוק. התעשתתי. ניגבתי ת'עיניים. שתיתי משהו מתוק, ונכנסתי לחדר.
    שוב לקלחת של תכנון והתארגנות של היום הקרוב.
    הפעילות הבאה היתה ג'יפים.

    והחלטתי, שאני הולכת להנות. לא מעניין אותי השאר, אפילו אם הג'יפ יהיה מסלול בבית שלי, או ברחוב שלי, אני הולכת ליהנות. התעלמתי ממשפטי המפתח שהיא שחררה לאוויר ויצאנו לדרך.

    בבחירה מושכלת ישבתי בג'יפ השני, לא קרוב אליה, ונהניתי וחוויתי את כל המנעד הכייפי של הדרך, על החלקים ה"מפחידים" שלה, והנופים המרתקים, והיופי הלא נגמר שהנהג לקח אותנו.

    פרק הזמן של טיול הג'יפים הסתיים והנהגים הורידו אותנו היכן שסוכם, משם נמשיך ת'טיול שלנו.
    הייתי עוד נלהבת מהטיול והפאן
    ופתאום

    אני רואה אותה, את מילכה, עומדת בצד, כפופה ומכווצת. אחת החברות עומדת לידה ואני קולטת מצב מצוקה.
    והבטן שלי מערבולת.
    לגשת…. לא לגשת. תיפגעי שוב, אולי אפילו רק תיחשפי לפגיעה, את רוצה בכלל להיכנס לאיזושהי אינטרקציה אתה?

    ומכל הקולות כולם
    גבר הקול האחד של: כרגע לא עושים חשבון. מילכה זקוה לאיזושהי עזרה. מה יהיה אחר כך? נראה.
    עכשיו אין דסי. אין חשבונות. אין מה שהיה בבוקר.
    עכשיו רק יש מצב, שלך יש כלים שלה אין, והיא זקוקה להם. אולי מאד.
    ניגשתי.

    מסתבר שהנסיעה התזזיתית שגרמה לכולנו כייף אדיר, גרמה למילכה לחרדות, לבחילות, ולהרגשה רעה מאד בגוף.
    לקחתי את שתי הידיים שלה בידיים שלי, וביחד באהבה רבה (מבטיחה לכם שהיתה שם אהבה) עשינו נשימות, והרפיה, ועגינה שתעזור לה, ולאט לאט היא חזרה לעצמה.
    החברות שלנו עמדו בצד וחיכו שמילכה תחזור לעצמה.
    רגע קודם, הן חשבו שנסיים באיזה בית חולים באיזור.

    המשכנו את הטיול שלנו. מילכה היתה שותפה פעילה לחוויות. היא לא דיברה הרבה וכשהיתה פעילות שהיא חשבה שלא מתאים לה לעשות – היא פשוט אמרה בקול שלא תצטרף במקום לפזר בוץ לכל הכיוונים.

    אני?
    אני המשכתי את היום בהנאה גדולה. היה כייפ עצום .

    אבל,
    באיזשהו מקום קטן בלב, נצרבה תחושה חדשה.
    ידעתי שהפכתי למטפלת אמיתית.
    כזו שכשמישהו זקוק לה, היא מסוגלת להניח את עצמה בצד, ולהיות שם למען השני, גם אם דקה קודם בדיוק השני הזה, לא הפגין הומאניות כלפיה.

    כזו, שבשעת הצורך, היא נטו נטו צינור להעברת יכולת, בלי משקל של ה"אני" המכביד.
    כן. אולי הרגשתי קלת משקל בחלק האנוכי שלי.
    האנוכי שלי.
    וכן. ידעתי שמכל התעודות שלי, עכשיו קיבלתי את התעודה האמיתית, של טיפול. של לווי אישי רגשי.

    ומילכה?
    אחרי שבוע מהחופשה,
    כשכולנו כבר עמוק בשגרה, מילכה שלחה הודעת תודה לכל הבנות, על תכנון נהדר, וחופשה נחמדה, שמה לעשות…. לה, לא התאימה בכלל, ובפעם הבאה הבטיחה להיות מעורבת יותר בתכנון כדי לראות אם זה בכלל בשבילה…..

    ואני?
    אני ידעתי, שמלבד החוויות שתכננו יחד, בחופשה הזו קיבלתי מתנה, שלא יכולתי לקבל בשום סיטואציה אחרת…..

    טיפ של זקנות:
    תהיו ערים למתנה.
    היא תמיד מתחבאת איפשהו בפינה..



    0 תגובות