כשתכננתי את הבוקר הזה לכתוב טור, לא תכננתי את הדרמה שתתרחש כאן בבוקר, ותיתן לי נושא לטור.
אתמול, כמו בכל יום רביעי, יצאתי ללמוד. כשחזרתי הביתה, בשעה עשר וחצי בלילה, אני מקבלת טלפון מהמלווה של ההסעה, שמחר בבוקר אין הסעות. היא לא יודעת בדיוק למה ומה ואיך ומי. יודיעו לי בבוקר. נראה לה שישלחו הסעה אחרת בשמונה וחצי. ההסעה הינה הסעה של העיריה, האוספת תלמידות משכונות צפון ירושלים הלומדות בכיתות מקדמות באזור מערב העיר. הסעה שלא ההורים בחרו להיות בה, אלא המערכת קבעה זאת, מכח וועדות ההשמה בעיריה.

השעה כבר מאוחרת. אין למי לפנות. לא לחברת ההסעות, לא לחברה האחראית על המלווים, לא לעירית ירושלים. לאף אחד.הכי נח לחכות לשעה מספיק מאוחרת כדי שהורים לא יוכלו לעשות כלום וידיהם תהינה כבולות. כשאין למי לפנות וכל המשרדים כבר סגורים. פניתי לכל מי שאני מכירה, ואני מכירה הרבה אנשים. כולם אמרו שידיהם כבולות עד הבוקר. אחרי שעה של ניסיונות בערב, על מנת לסדר הסעה בכל זאת, הלכתי לישון בלי לדעת מה קורה ומתי ואיך. השעה כבר 12 בלילה, ואני הולכת לישון ומנסה לשנות את סדר הבוקר ולחשוב איך אוכל להסתדר. ידעתי שהבוקר עמוס לי מאוד. אני חייבת להגיע לפגישה במקום אחר, ולא אוכל לנסוע ולחזור. אני גם צריכה לארגן ולהתארגן אחרת אם בבוקר אני מוציאה ילדה ברכב. גם לנסות לחפש מי שיקח אותה באוטובוס מאוחר כבר לשעה כזאת, שאפילו בנותי שלי כבר נמות את שנתן. אין ברירה אלא לחכות בבוקר.

בבוקר, קמנו רגיל, אולי יבוא הנס ותהיה הסעה? אולי נצליח למצוא מישהו שיקח אותה, וזה יהיה מהרגע להרגע? שש וחצי, היא מאורגנת ואני פונה להעיר את שאר ילדי. ארוחת הבוקר מאורגנת כבר. אני לא מחכה להודעות, כי אני מכירה כבר את המערכת, ומנסה לפנות לחברת ההסעות. רבע לשבע הם עונים לי ש"הנהג לא יכל לעשות את המסלול הבוקר, ולכן ההסעה בוטלה, תצא הסעה חליפית בשמונה וחצי" (הלימודים מתחילים בשמונה ועשרה, אבל למי איכפת?)

אני מתארגנת, מארגנת את כל המשפחה, וזה אחרת לגמרי להתארגן בבוקר כשהמערך בבית שונה. האחיות הגדולות שלה כמעט מאחרות את ההסעה כי הן חושבות שעוד לא שבע, אחרת למה ההסעה לא הגיעה? היא מאריכה בארוחת בוקר, לשמחתה, ונעמדת להתפלל תפילת שחרית בבית. כשאני עם עין אחת על הילדים שיוצאים אחד אחד למוסדות הלימוד. שלקחו אוכל, שהחולצה לא הוכתמה מהשוקו, שהקוקו מסודר, והבקבוק מלא במים קרים. ובאוזן אחד הטלפון לנסות לברר מתי תהיה הסעה חליפית, אם בכלל. שעתיים שלימות התבזבזו מול שיחות טלפון עקרות. מול אנשים שתפקידם לדאוג לבנות להגיע לבית הספר בבטיחות ובנוחות, והם לא עושים מספיק כדי למלא את תפקידם באמונה.

בבית הספר יש היום פעילות. ככה מספרת הבת שלי. פעילות ממנה היא תפסיד שעתיים. לאמא יש ערימה של מטלות לעשות לפני הפגישה, והכל נדחה, כי צריך לסדר את ההסעה. וכשאני כבר נושמת לרווחה, שהילדה שלי סוף סוף עלתה להסעה (בשעה עשרה לתשע, שעה וחמישים דקות אחרי הזמן) אני מקבלת הודעה על הסעה אחרת, בחולון, הסעה במונית, ללא מלווה. הנהג עוצר מול בית הספר, מאיץ הילדים לעבור כביש לכיוון בית הספר שלא במעבר חציה, תוך סיכון מטורף של הילדים. איך יתכן שילדים נוסעים ללא מלווה? שנהג עוצר בצד השני של הכביש? בילדים עוברים ללא ליווי ולא במעבר חציה? איך אפשר לתת לדבר כזה לקרות? לסיכון כזה להתרחש על הכביש?

ואם הגענו עד כה, אשתף אתכם בכמה מילים על ההסעות.
כולם מבינים שמערך ההסעות לחינוך המיוחד לקוי מאוד. אין סדר, אין חוק ברור. כבר כמה שנים מגיעים ארגוני הורים וארגוני זכויות לישיבות רבות, בכנסת, במשרד החינוך ועוד בדרישה שייכתבו נהלים ברורים. אז הוקמה וועדה, שהמלצותיה נקברו, וכעת נכתבו תקנות שאין בהם את המענים הדרושים ומשאירים שוב את הכל בצורה עמומה שמאפשרת לכל חברת הסעות ולכל רשות מקומית להתנהל כראות עיניהם התקנות לא נותנות מענה של ליווי לכל הסעה של ילדים עם מוגבלות אלא רק למי שכבר מקבל היום. וילדים עם מוגבלות שכלית קלה, ילדים עם עיוורון וילדים כבדי שמיעה או עם חרשות כמו גם פעוטות בני 3 עם עיכוב שפתי יישארו לנסוע לבד עם הנהג.

התקנות משאירות גם חלק מהתלמידים עם המוגבלות בכלל ללא זכאות להסעות. התקנות קובעות שחור על גבי לבן שתלמיד עם מוגבלות יכול לנסוע שעה וחצי לבית הספר עם אפשרות שההסעה תתארך בגלל פקק או תאונת דרכים התקנות לא קובעות מה המספר המקסימלי של ילדים ומספר מוסדות חינוך בהסעה אחת. למעשה התקנות מותירות את המצב העגום על כנו – ילדים ימשיכו לעשות טיולים שנתיים של שעתיים בכל רחבי העיר והערים ויגיעו לבית הספר עייפים, עצבניים ולגמרי לא פנויים ללמידה. (תנסו לחשוב על הגעה ללמודים אחרי שעתיים של סיבובים בהסעה עמוסה ורועשת, כמה הראש יכול להיות פנוי ללמידה, גם בלי הפרעות קשב…)

הארגונים , שמגיעים לוועדות בנושא, לא מקבלים את הבמה להביע דיעה, כשהכותרת של הוועדה היא "עדיף תקנות חלקיות מחוסר בתקנות". אבל זו בדיוק הטעות. וזו טעות קריטית. כי מה יעזרו תקנות, כשסיפורים כאלו קורים וימשיכו לקרות. סיפורים כאלו ועוד מאות סיפורים אחרים, שאין להם פתרונות? לא רק שהם לא יעזרו הם יזיקו כי עכשיו יש לכל חברת הסעות ולכל רשות מקומית פתק ממשרד החינוך להמשיך ולתת מענה גרוע לילדים עם מוגבלות. האם חיי ילדנו הפקר?

אני מסיימת את הטור השבוע בקריאה לכל מי שרק יכול, לקרוא לחברי הכנסת הרלוונטיים לעזור לשנות את התקנות המוצעות, ולהגיע לתקנות נכונות יותר. גם אם מחירם גבוה. כי אין מחיר לחיי ילדים.