אף אחד לא הבין. למען האמת, גם הוא עצמו לא ממש הבין מה קורה לו, ומה בער ודחף אותו כ" לקום ביום אחד בהיר ולהשאיר הכול מאחוריו. הם לא הבינו, והתפילין שנשארו גם הן מיותמות הרשו לעצמן להזיל דמעה בסתר. המכנסיים השחורים נשארו מקופלים בארון, כשהקפל מגוהץ ישר וחזק, וגם החולצות הלבנות. את מקומם החליפו ג'ינס מהוה חולצות טריקו קצרות שרוול.

זה היה עדיף לו, וגם הוא לא ידע מה כוסס בו, ולמה. אנשים ברחוב צקצקו בשפתיהם. היו שהרימו גבה. היו שמתחו ביקורת, שניתחו מניעים וסיבות, שפירקו לגורמים כאב ולבבות שבורים. ורק היא, אימא שלו, נשארה לבד עם הכאב החודר והבלתי אפשרי הזה, עם הקריעה שלא תיאמן. ברחוב אמרו שזה הגיוני "נו, נו", כך היא שמעה מישהי עלומה נואמת אל תוך הפומית בשעת ערב אצל הירקן, "כשאין דמות אב, למה עוד אפשר לצפות? זה הרי די מתבקש".

ובכן, לא הייתה לו דמות אב, ואלוקים עדה שאילו זה היה תלוי בה, הייתה בוחרת לו מסלול חיים אחר. אבל איכשהו זה רק מעצים את הכאב שבלב וגורם לחור הזה שנפער בה לדמם ביתר שאת. הוא קם והלך, מיכאל, הותיר הכול מאחוריו, ועם זה לא הותיר כלום.

שולמית משרכת רגליים הביתה, אין לה מה לחפש עוד בחוץ. היא לבד כ"כ. חיכתה כל הימים ליום שמיכאל יגדל, שיביא הביתה כמה חברים מהישיבה, שיארגן לה שולחן שבת יפה, כמו אלו שכיכבו בדמיונותיה ככלה צעירה וזוהרת. חלומותיה ככלה התנפצו אחד לאחד עוד בטרם זכו לנחות על קרקע המציאות, וכעת שוב, עוד לא הגיע מיכאל לישיבה וכבר נגוז החלום ואינו, ומשבריו יצרה המציאות חלום אימה אימתני.

מיכאל שלה, מחמל נפשה, עזב את הבית. היא נשארה לבד. אבל זה כלום לעומת הכאב שהיא חשה כשחושבת ומבינה היטב היכן מעדיף בנה היחיד לבלות ומה מקום מצא לו לחיות בו את חייו.

פותחת את הדלת ונכנסת הביתה. אין נעליים מושלכות בהול, אין חגורה על הספה והחולצות כולם נותרו בארון, מקופלות כמו שרק היא מקפלת. היא מבינה מה זה אומר, מעדיפה להתעלם מהמשמעות. לא לחשוב אילו בגדים אימץ יקירה, לא לחשוב. הו אלוקים, אין למי להכין ארוחת ערב, ולכן היא פונה ישירות אל המיטה. לא מסוגלת ממילא לאכול לבד. הטלפון אתה, לצידה אולי מיכאל יתקשר. אולי..

מיכאל לא התקשר, לא באותו יום, לא בזה שאחריו, וגם לא בכל השבוע. התקשרו הרבה אחרים במקומו. היה המלמד שלו מהחיידר. הוא דיבר הרבה, בעיקר הסביר איך להתנהג עם מיכאל בתקופה הקרובה. "לא לסגור דלתות", אמר בקולו העמוק, "הניסיון מראה שילדים שידעו שהדרך אל הבית תמיד פתוחה חזרו בסוף. תראי לו שאת אוהבת ומחכה לו שיחזור. תשדרי שאת מקבלת אותו איך שהוא, שהוא הבן שלך ולא משנים המעשים". היא שמעה והפנימה. רצתה להשאיר דלת לא פתוחה, רצתה שלפרוש ידיים ולהמתין כך לבואו, שיראה, שידע, שהיא רוצה לחבק, ולקבל. שליבה מלא אהבה, למרות ועל אף אבל לא היה למי. מיכאל לא יצר קשר, וודאי שלא העיף מבט כדי לראות את ידיה הפשוטות, המצפות. העצות כולן נשארו מיותמות באין אובייקט ליישמן עליו. התקשרה גם הרבנית. הזמינה אותה בחום לשבת. "אל תישארי לבד", היא אמרה "בואי אלינו. אנחנו נשמח, ולך זה ייתן כוח קצת כוח". היא לא רצתה כוח.

לשם מה לה כוח אם מיכאל אינו אתה? אם הלך בנה לרעות בשדות זרים? היא רצתה אותו, את הבן שלה, רצתה אותו בחזרה. רצתה אותו בכיפה, בציצית. את הטייערע אינגאלע שלה. אבל הוא כבר לא היה. לא היה בכלל. והכאב סחב אותה אל בין מלתעותיו, לא מאפשר לנשום או להחזיק ראש מחוץ למים. שבועיים עברו. בתחילה השכנות עוד זכור. זכור שיש להן שכנה בודדת שהמר עליה גורלה. אבל גם הן התייאשו בסוף, והיא נשארה עם הריק, הכאב והבדידות, והם מצדם אימצו אותה אל חיקם בחום.

הוא נפל. ואם תרצו, הייתה הנפילה הזו רק ביטוי לכל מה שקורה בחיים שלו, ובלב שלו ששותת כאב. היה חושב, הרחוב היה ארוך ומלא בשקט סמיך עד בחילה. הוא ידע שמאוחר, זה כבר מזמן לא משנה לו, הוא והאופניים החשמליים. משהו רע לו בפנים. משהו כוסס ולא נותן מנוח. ומאז שקנה את האופניים ומצאה נפשו את ההתרגעות הלילית הזו, הוא לא יכול היה לוותר עליה. לא ידע איך זה קרה, אבל עכשיו הוא כאן, שוכב על האספלט והכאב הזוחל לאורך הזרוע שלו, אמיתי עד מחנק.

הוא, לא באמת בוכה, אלו דמעות, והחנק הזה שהוא מרגיש יעבור בעוד שנייה. הוא לא בוכה, כבר מזמן לא, אבל הוא כן. האופניים מושלכים לצדו, היד מעוקמת באופן מדאיג, והוא יושב ומוחה את הדמעות שנטלו לעצמן חירות. בוכה על החיים שלו, בוכה על אלו שהיו, בוכה על מה שנהיה מהם, מה שנהיה ממנו. בוכה ולא יכול להפסיק. למה העולם הזה כ"כ רע? למה א"א שיהיה לו קצת טוב בלב? איך זה שיש אנשים שהכול טוב ומסודר להם בחיים? ולמה אצלו הכול כ"כ לא?! אין לו מושג איפה הוא נמצא. אולי זה אזור מסוכן. יכול לקרות משהו מרוב בכי? אולי הוא ייחנק פה עוד רגע, או יתעלף, ולא ימצאו אותו לעולם. ממילא אף אחד לא יודע איפה הוא נמצא. אפילו אימא לא. וכואב לו. השם, כואב לו כ"כ.

"ילד, ילד, קום, ילד". מישהו נוגע בו, מנענע אותו. הוא, אחחח, זה כואב. למה הוא נוגע לו ביד?
"ילד"
"אאאייי".

זה היה כואב הפעם, כואב הרבה מעבר לכוח הסבל שלו. והניעור של האדון בצעיף הכחול שעומד מעליו, מציף את המוח שלו בכאב משתף שמערפל לו את הראייה. הוא שוב בוכה. כן, זה מה שנהיה ממנו, ילדה בכיינית. אפילו אימא שלו לא בוכה ככה.

"אתה.. אתה פצוע", אומר אדון צעיף וגוחן מעליו במבט משתומם. "אתה רוצה לומר לי שככה שכבת כאן כל ה.. רגע כמה זמן אתה פה בעצם? אני חושב שאתה צריך עזרה רפואית" האיש נעמד פתאום. "אל תזוז, אני כבר חוזר". לזוז, כאילו עלה בדעתו, אין לו אפשרות ממילא, גם לו היה רוצה.

האמבולנס הוא הראשון שמגיע, מטפלים בו, מקבעים את היד הכואבת, ואז כשהוא כבר על האלונקה גם היא מגיעה. אימא שלו, פניה אפורות, הוא לא יודע מי אמר לה, איך ידעו בכלל מיה או ואיך מצאו אותה כדי ליידע. אבל להקלה שמציפה את ליבו בגלים לא יכול להתכחש. "אימא", חיוך מותש מרפרף על הפנים. "מיכאל שלי, מיכאל מחמדי", היא מחבקת אותו, נזהרת על היד. ומאותו רגע הכול קל יותר, וגם ניתוח השבר המורכב שהוא נאלץ לעבור נעשה זניח מול הכאב בבדידות על כביש חשוך.

מכניסים אותו לחדר ניתוח, הצליל המפחיד של המילים הללו חודר למוחה והופך את כל הנעשה לעיסה צמיגית ומלאת חרדה. שולמית נזרקת על אחד הכיסאות, מספיקה לראות את זנב האלונקה מוסע פנימה בידי צמד אחים ועוצמת עיניים בלאות. הוא שם, והיא כאן. הוא לבד, היא לבד. רק הכאב והפחד בני הלוויה הקבועים מככבים שוב.

היא פותחת את ספר התהילים, ומאותו רגע כאילו יורד מסך וחוצץ בינה לבין המולת חדר ההמתנה. אומרת את המילים בשפתיים סדוקות, אפילו הדמעות אינן מבקרות, ממילא לאחרונה הן כבר לא מצליחות להקל ולו במעט את משא החרדה והבדידות איום. לא שמה לב לכלום, רק היא והתהילים, היא והבקשה, היא והתחינה. מקשה אחת של תפילה. שכבר יהיה טוב, טאטא, היא באמת לא יכולה יותר. "גברת שליכט?" קוראים לה, הניתוח הסתיים. היא סוגרת את ספר התהילים, מגלה שיותר משהתפללה על השבר והניתוח, העתירה בעדו על הנפש, על הרוח, קמה אליו, חיוניות חדשה נמסכה באיבריה. מיכאל שמח שהיא באה, ראו עליו. היא תהיה אתו עכשיו, הוא צריך אותה. היא תעזור לו, ושהכול יהיה מאחוריהם הם יחזרו יחד הביתה. התקווה גורמת לה להעלות חיוך על שפתיה. היא נכנסת אליו, מייחלת לראות שוב את המבט המאפשר בעיניים שלו, אבל אין. מנסה למצוא את הזיק, זה ששמח כ"כ לראותה, כשהיה מוטל על הכביש, אך לשווא. הוא מריר, הוא מתוסכל, הוא עצבני וקוצני כ"כ, והיא מרגישה שוב את חוסר האונים, ואזלת היד המשתקת.

לא יודעת מה לומר, איך להרגיע, מה יתמוך וינחם. פוחדת עד שיתוק לאבד אותו שוב כשהוא קרוב כ"כ. אבל בד בבד, אין לה די כלים להשאירו קרוב אליה. והעובדה הזו מאיימת מספיק כדי לגרום לעיניה להתמלא שוב בדמעות שרחקו לאחרונה. מוציאים אותם מחדר ההתאוששות, נכנסים למחלקה, ושם מחכה להם האיש בצעיף הכחול. "שמע, חמודון" הוא אומר למיכאל וטופח על הכתף הבריאה, "אני חזרתי אתמול בערב, אמרתי לעצמי, שמעון – לא סתם נפל אצל ליד הבית בחור חמד, מה אתה אומר?" למיכאלה אין מה לומר, אבל החיוך הקטן שעולה על פניו זוהר לשולמית כאלפי זיקוקי דינור בשמי עלטה חשוכים. יש לאדם הזה כימיה טובה עם מיכאל, היא רואה. ואולי, והלוואי הוא יצליח היכן שנכשלה היא. שמעון מתיישב וממשיך: "אז עכשיו, עד שנבין למה זה קרה, אני פה אתך! ואם אתה צריך משהו, אתה אומר, כן? רק בינתיים, ככה שלא ישעמם לנו, אולי ננסה ללמוד איזה משהו קטן, מה אתה אומר?

שולמית צועדת צעד אחורה ומביטה מהצד. מביטה בשליח הזה ששלח השם להזריח שוב את האור בחייה. הוא יושב עם מיכאל שלה, פותח ספר אמונה קליל ומתחיל להסביר. מיכאל מתלהט פתאום, הוא שואל, הוא מטיח, הוא בוטה, הוא מנקז כאב. שמעון עונה, בדרכו הישירה, בסגנונו המחוספס. עונה אחד לאחד, והאוויר יוצר מגלגליו מלאי הכאב של מיכאל ומותיר אותו מרוקן.

היא לא טיפשה שולמית, היא יודעת שיש עוד דרך ארוכה, עד שישוב בנה אהובה. אבל ברגעים אלו מושטת סוף סוף היד שהיא כה ייחלה לה. יד שבורה אמנם, פצועה, כואבת ומדממת. יד שנפלה. יש שהכאב הוא שידריך אותה להעלות לעצמה ארוכה. הוא יחזור מיכאל שלה, הוא יחזור.