בוסקילה מהבשר, גיס של משפחת אילן המעטירה

אני הכבשה השחורה של המשפחה. התחתנתי בגיל עשרים ושש, עם בעל שרחוק מכל מה שהמשפחה שלי מייצגת. הייתי מפוכחת מספיק כדי לדעת שלא זה הכיוון עליו חלמו כל אחי בשעה שחיפשו עבורי את השידוך המושלם ביותר מבחינתם. יחד עם זאת, הייתי בוגרת מספיק כדי להבין שאני לא צריכה לרצות אף אחד, אלא למצוא את מה שיהיה הכי טוב בעבורי בתנאים שנוצרו.

הורי קיבלו את החתן החדש בזרועות פתוחות, שמחים שסוף סוף, אני מאושרת וזוכה לבנות את ביתי. אבל אחי המבוגרים הקשו עלי מאוד. הם לא יכלו להכיל את השונות שבעלי ייצג. זה דרש מהם פתיחות ויכולת קבלה שלא היו בארגז הכלים שלהם. לא נעלמו מעיני חששותיהם על כך שהשידוך יוריד את השם המצוין שיצא למשפחה שלנו. התמודדתי בגבורה עם הרמזים. הבלגתי, ושוב הבלגתי, ושוב. עשרות פעמים עשיתי את עצמי חרשת – אילמת, ובמקביל הזמנתי אותם לשבתות, אירחתי בחגים, ועשיתי הכול כדי להאהיב עליהם את משפחתי הצעירה ולשחרר אותם מדעות קדומות ומגבילות.

החיים זרמו הלאה, ונראה היה שיש לאחי ולאחיותי נושאים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר סגנונו ומוצאו של בעלי. נולדו לנו ארבעה ילדים יקרים. המשכתי בעבודתי כמורה מצליחה באותו בית ספר שבו עבדתי עוד לפני החתונה ובעלי עבד בחנות בשר המשפחתית. היינו מאושרים מכל בחינה, וחשוב היה לנו להעביר את האושר הזה הלאה. הקדשנו את חיינו לחסד ולעזרה לאחרים בדרכים שונות, והשתדלנו לעשות אותם בצנעה ובסתר.

אחי נעזרו בנו לא מעט. מכיוון שהיינו מבוססים יחסית לשאר האחים, נהגנו לתמוך בהם כלכלית פה ושם ולהלוות סכומי כס, שאת חלקם מעולם לא ראינו בחזרה. הייתי אומרת לבעלי שאולי אעביר תזכורת קטנה, אבל הוא בטוב לבו היה מונע ממני לדבר. "את יודעת שיש לנו כל טוב, וארבעת האלפים האלה לא ישנו את המצב שלנו. את ישראל יעקב, לעומת זאת, הם עלולים למוטט".

איכשהו, עם הזרימה של החיים, נטיתי להאמין שאחי שכחו את העובדה שבעלי כה שונה מהם. לכן הייתי המומה, במובן הכי משתק של המילה, כשהאחיינית שלי, שבי, התארסה, ואנחנו לא הוזמנו לאירוסין. שבי הייתה בת בית אצלנו. בתחילה כבייבי סיטר בתעריפים גבוהים מהמקובל, משום שידענו שכל שקל הוא הצלה עבורה ועבור הוריה, אחי וגיסתי, ואח"כ החברות בינינו כה העמיקה, עד שמצאה בי אוזן קשבת ומכילה. היא הייתה מגיעה אלי כדי לפרוק את הלב, כדי לשמוע את דעתי באשר לראיון עבודה או הצעת שידוך. הייתי עבורה מעין אחות גדולה, והבנתי אותה מאוד כשבשידוכים לא הכול הלך חלק כמו שרצתה.

הצעות עלו וירדו, ועם כל אכזבה הייתה שבי מגיעה אליי הביתה ובוכה את נשמתה. פה הרגישה מובנת ורצויה, גם כאשר בביתה שלה לא היו מספיק פניות ורגישות כדי להבין מה בדיוק עובר עליה. הייתי מפנה לה מזמני, אפילו בימים הכי לחוצים וסוערים. מכינה לה כוס אספרסו מהמכונה, מוציאה עוגה טובה, מקשיבה ומזדהה. לפעמים גם מפנקת במתנות שוות, סתם ככה, כדי לתת לה הרגשה טובה. הביתה היא הייתה מגיעה כמו חדשה.

על האירוסין של שבי שמעתי דרך… מודעה בעיתון. ממש כך. כמה שזה נשמע הזוי, עבורי זה היה בלתי נתפס לחלוטין. חלום רע שבטח תכף אתעורר ממנו ואצחק שבכלל יכול להיות חלום כזה מדומיין. אבל לא. השם של שבי, האחיינית המתוקה שלי, הופיע בצד השמאלי של המועדה, כשבצד ימין מופיע שמו של בחור ממשפחה מפורסמת, מיוחצנת, ידועה וחשובה. הישיבה הייתה כמובן יוקרתית, ולמטה הופיע בקטן תאריך האירוסין שתאם לערב הקודם.
התקשרתי לאחותי הגדולה, סימי: " מה זה צריך להיות? את בטוחה ששבי התארסה? למה אף אחד לא טרח ליידע אותי?" צעקתי.

"מי אמר שצריך להודיע לך? פשוט באים!" סימי ענתה בקול גבוה, צורם. "ואיך לדעתך אני אמורה לבוא אם אין לי חצי מושג שהבחורה התארסה?" ציניות נטפה מקולי.

"מה? לא אמרו לך כלום?" סימי גימגמה, "כנראה הם שכחו. היה כזה בלאגן, וורט ואירוסים ביחד, וכל השידוך התנהל תוך שבוע וחצי..".

"אז איך את יודעת את כל פרטי הפרטים האלה? ולמה לפני שבוע וחצי שבי באה לספר לי בפנים זורחות שיש שידוך מצוין על הפרק, ואח"כ נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה?" שאלתי שאלות שהתשובה האיומה שלהן כבר הצטיירה לפני, איומה במשמעותה המכוערת שלה.

"מישהו שרצה למדר אותנו מהשמחה הזו", אמרתי לבעלי אחרי שטרקתי את הטלפון בתסכול. "למה?" לא הבין בעלי, זה לא נראה לי הגיוני".

"כי אתה טוב מדי בשביל אנשים קטנים כאלה", קרעתי את המודעה מהעיתון בחמת זעם, ודמעות קטנות דחפו זו את זו ביציאה ממפתן עיני.

"תתקשרי לרוחי גיסתך. תני לה צ'אנס. אני בטוח שזו טעות איומה!" התחנן בעלי.

"לא הייתה שום טעות", גלידי קור טיפסו במעלה עמוד השדרה שלי, "מישהו שם פחד שהמחותנים החדשים לא ישמחו לדעת על הדודים, שאליהם הכלה היקרה יותר מכל מישהו אחר במשפחה. אני עכשיו! מתקשרת למרדכי עם רשימה של כל ההלוואות שנתנו להם במשך השנים ומבקשת אותן בחזרה כאן ועכשיו", זעמתי, "בשביל לתת הלוואות, בשביל לגד להם את הילדה אנחנו טובים מספיק, אה?"

"את לא תעשי את זה", בעלי אמר במתינות, " אם את צודקת ואלה היו המניעים שלהם – למרות שאני עדיין מתקשה להאמין בכל – אז זה בחלט מכוער, אבל הרבה יותש משזה מכוער, זה פשוט ילדותי. מי שחושש שהשידוך האמתי שלו משמים ייפסל בגלל איזה דוד קצב, אני לא יודע מה זה אומר על האמונה שלו. אנחנו לא יורדים לרמה שלהם. זה ברור לך!".

"אבל אני לא מסוגלת להיות איתם בקשר יותר. ההתנהלות שלהם לא תואמת את הערכים שלי. הם לא כוס התה שלי וזהו. מה, הם יהפכו אותנו לסמרטוט רצפה שלהם, ואנחנו אפילו לא נראה להם שנפגענו?"

בעלי אסף את קרעי העיתון אחד לאחד, וראיתי שחוט של מחשבה דקה מקיף אותו. לפתע עלה בעיניו ניצוץ שובב. כזה ששמור לאופניים ולריצות בדשא ב"בין הזמנים". "אנחנו חייבים להגיב. את צודקת שאנחנו לא סמרטוט רצפה, ואסור לנו לתת לבני משפחה שלך לחשוב שאפשר לזרוק אותנו ברגע שלא מתאים להם הקשר. אבל אם תתקשרי ותטיחי באחיך ובגיסתך את ההאשמות, הם יתגוננו ולא יבינו מה כ"כ חורה לנו. אנחנו נכנס למעגל של כעס ומריבה שלא נדע אח"כ איך לצאת ממנו. יש לי רעיון אחר..

למחרת, בעיתון היומי, הופיעה מודעה גדולה, צבעונית ומקושטת. הזמנו אותה בגרפיקה בולטת ועם גופן מודגש:
לגיסינו היקרים, משפחת אילן,
מברכים אתכם מעומק הלב על השמחה השורה במעונכם
עם אירוסי סתכם תחי' עב"ג החתן נתנאל כהן נ"י
יהי רצון שיהיה בניין עדי עד, ענבי הגפן בענבי הגפן!
בהוקרה –
משפחת בוסקילה

ליתר הדגשה, הוספנו בחתימה את שם חנות הבשר המשפחתית של בעלי. שלא יהיה מי שיטעה בזהות המברכים הנרגשים וזהו.

ידעתי שאחי פותח את העיתון על הבוקר ולא יודע את נפשו. מצד אחד, אין לו על מי לכעוס. וכי על מה יכעס? על ברכה לבבית מקרב הלב? מצד שני, אוהו, כמה מביך. אם לא זכינו להשתתף במפגש קטן וסמלי, כעת יודע כל עם ישראל שבוסקילה מהבשר, הוא ולא אחר, הוא הגיש של משפחת אילן המעטירה…

למחרת הגיע הטלפון.
בעלי שוחח איתם. לא הייתי מסוגלת. אני רק יודעת שהיו שם הרבה דמעות, הרבה התנצלויות והרבה הערכה על ההבלגה שלנו.

אה.. והכי חשוב: המחותן קרא את המודעה, הבין מיד מיהו בעלי ומיהר להתקשר לאחי כדי להתפעל ולשבח באוזניו את הגיס הצדיק. אמר שהוא עצמו יודע על עשרות חסדים שבוסקילה גומל בסתר, בגופו ובממונו. למרבה האבסורד, המחותן טען שעכשיו כשהוא יודע מיהו הגיס היקר, הוא רגוע על שהוא מכניס את הבן לכזו משפחה יקרה..

—

עריכה: יעל איבר