"אני לא מבינה איך זה אמור לעבוד?" הקשתה חוי. "למה את מתכוונת?" שאלתי אותה, רציתי לענות מדוייק."אבא הולך לפרנס אותה עכשיו? לשלם לה הוצאות נכדים ונכדות?" אח, אחותי! היא אפילו לא שמה לב, שאני אוחזת בתהליכי עיכול המנה המרכזית, וכבר עוברת לקינוח. אני שוברת את הראש איך אני מתמודדת עם ההוצאות שנחתו עלי עכשיו, אני שואלת את עצמי מהו הבית שלי, והיא מדברת על הוצאות נכדים ונכדות. ומה יהיה עכשיו עם אחותי? אחותי- כן. אמנם לא בדם, אבל בנשמה.

בסוף הערב היא נגשה אלי, היא והצעיף שלה, וככה, כשכולם סביבנו, ואמרה: "את זו שתמיד דואגת לאחותך. כל הכבוד".\היא אולי התכוונה להחמיא, אבל אני קראתי גם את המסר הנסתר: גם מהיום והלאה את תהיי זו שתטפלי באחותך ותקחי אותה לבית שלך באנשהו.

@@@
טקסס
אחרי שהרגשתי שאם לא ננחת הרגע, אהפוך לתרנגולת מרוטה זה קרה. נחתנו בשדה תעופה שהיה נראה עלוב לעומת אמריקה שציירתי לי בראש. הכיסאות היו כחולים, והמרצפות הישנות והעלובות עמעמו לי את כל החלומות. "כאן זה אמריקה?" הסתכלתי על אמא שלי שהייתה מותשת לא פחות ממני, ועל אחותי הקטנה, שנשרכה בדומיה, היא והצלקות על הפנים שלה.
"תזכרי מתוקה שלי, אין כמו ארץ ישראל", זה מה שהיא אמרה לי בזמן שעמדנו וחיכינו למזוודות שלנו.

לא הבנתי כלום בבליל הקולות מסביב, רק צעדתי אחריה. הייתי רעבה ועייפה. וידעתי שאסור לי להתלונן, אין לי זכות להתלונן, רק לה מותר, כי רק היא הקטנה זו שעומדת לעבור סדרה של ניתוחים כואבים.. אז לה מותר לבכות ולקטר, אומללה קטנה, לי לא. אבל היא לא עשתה מה שמותר לה. היא לא בכתה, לא רקעה ברגליים, לא מרטה את השערות, לא כלום. לפעמים רק העיניים שלה לא התאפקו ושאלו בנימוס: "עד מתי?"או הכריזו ביאוש "די!, נמאס מהכאבים!" אבל אימא לא וויתרה להן. במקום לוותר היא ליטפה, קנתה מתנות, התלוותה לכל טיפול במסירות ובאהבה. לא נותנת ליפול.

רק כמה חודשים קודם קודמה אמא שלי בתפקיד, וקיבלה פיקוח מינהלי. אני זוכרת כמו הרגע את היום הזה בו היא נכנסה הביתה זורחת. "אתם רואים, עבודה של שנים השתלמה לי, אני מפקחת באופן רשמי", היא אמרה וסידרה את התיק על הכתף, אפילו שהייתה כבר בבית. מפקחת או לא? חגגנו באותו ערב עם עוגה קרמית גדולה, ואבא קנה לה מתנה- תיק עבודה מרשים עם רוכסנים ועט עם השם שלה.

וכמה שמחנו! זאת הייתה שמחה גדולה, אבל קצרה מאד. ברגע שהיא קברה את אחותה, היא קברה את כל החלומות שלה, את העתיד שלה, המשרה שלה, בשביל הילדה. מבחינתה היא לא הקריבה, אפילו לא וויתרה. ד' הטיל עליה משימה, והיא לא שואלת שאלות. אמא שלי תמיד חלמה על הרגע בו יציעו לה את תפקיד המפקחת הארצית, והתפקיד כאילו חיכה לה על המדף במחסן עד לרגע הנכון והמדויק כדי לבוא ולתבוע את החיבור הזה בין אמא לתפקיד.

אמא זכתה להחזיק בו מספר חודשים, והיא זכתה לעזוב אותו- בשמחה. "בכל זאת, הצלחתי להזיז מספר מהלכים חשובים בלוח השחמט במשרד", אמרה מדי פעם והודתה לד'. " קיבלתי את התפקיד כדי להזיז את החיילים החשובים במשחק. וזהו". הסבירה לעצמה ולכל מי שעוד היה מסביב. ייאוש עטף אותי רגע, עם הזיכרונות. ניסיתי להילחם בו.

הוא אויב מסוכן, הייאוש, הוא לא קופץ עליך מאיזו סמטה אפילה, הוא סמטה אפלה בפני עצמה, את פשוט צועדת לך ומוצאת את עצמך משוטטת בסמטה הזו בלי חיצים שיכוונו אותך ליציאה.
לא. אסור לי להתייאש. בכוח ארים את הראש שלי לאמת, כנגד כל העצבים שבתוכי, אראה את המקום המדויק. אולי אתנהל בתחילה בכבדות, ואחר כך אקפוץ על טרמפ השמחה של אבא.
אמא ויתרה, וגם אני ויתרתי. אז אם ויתרתי, אני חייבת לוותר עד המקום המדויק המתבקש. עד שם.

ואז באה ההבנה-אמא עזבה אותנו.