"את איתי?" אבא ניסה להחזיר אותי לשיחה. "בטח שאני איתך, הייתי איתך מהרגע הראשון שאימא עזבה…" רציתי לענות לו, ושתקתי. "את מכירה את הרב בראון?" אבא שאל. "כן, אבא", עניתי והרגשתי את הלב שלי יוצא מהמקום. "אז יש לו אחות שהתאלמנה", אבא המשיך. "ואת מכירה את ד"ר פרייס? השכן של הרב בראון שמתפלל איתי בבית הכנסת?" נו, בטח מי לא מכיר את ד"ר פרייס. "אז הוא זה שהציע לי את אחותו האלמנה של הרב בראון". אבא הסתכל עלי. אה. אז כעסתי על הרב בראון שלא באשמתו.

***
כשנכנסנו לחדר הרכנו ראש במבוכה. רציתי לצלם תמונה, לחייך אליה, לקפוא ולחיות את הרגע הזה של לפני לעולמי עד. צעיף שיפון היה כרוך בתחכום סביב צווארה. הסוודר שהיא לבשה היה כחול והצעיף בגווני ירוק מנטה. הייתה זו, איך נאמר, מן חגיגונת קטנה. הבטתי בה, ובגלל שלא ידעתי איך להגיב, המשכתי פשוט להביט. אישה נחמדה, לחיים מלאות, עיניים בורקות, וחיוך שמחפש אישור. חוי, אחותי הצעירה צבטה אותי ומשכה אותי לצד. "אולי תשתי", היא דרשה. "אולי תשמחי, או אולי תנסי לשמוח בשביל אבא". היו אלו דרישות מופרזות, היא ידעה, ובכל זאת, העזה. אחרי שגמרה לבקש את כל זה, המשיכו העיניים הירוקות-חומות שלה להביט בי בשובבות. כשהסתכלתי עליה שוב לא ראיתי כלום רק את השרשרת שלה. שרשרת תליוני פנינים שאימא שלי קנתה לה לאחר הניתוח המי יודע כמה שהיא עברה.

"פעם שנייה". ככה חשבתי על השרשרת הזאת, ועל מי שעונדת אותה, פעם שנייה שהיא מאבדת אמא. ואולי, אולי עכשיו גם אבא? רחמים, רחמים על הילדה הקטנה. שריר בלב שלי נמתח , המצח התקמט. דמעה קטנה כבר עמדה היכון על שפת העין, מוכנה לבכות עם מגדל הצער שבניתי. אבל כשהביטה בה הדמעה, בחוי, ממרומי העין, עשתה 'אחורה פנה', כי חוי מצידה הפגינה עליזות."אז מה אומרים?" חוי צחקקה במבוכה, "שיהיה במזל טוב?" שאלה גיטה עם סימן שאלה גדול על הזרוע שלה, "כן, שיהיה במזל… שיהיה בשעה טובה, שיהיה במזל טוב", כמו חבורת תוכים קטנה ברברנו, נכנסים אחד בדברי השני. אח, שיהיה במזל. איזה מזל? ישראל מעל המזל!

וכולם התחילו לדבר על מזל. נפלא! איזה מזל! מצאו להם נושא לשיחה.  הסתכלתי עליה שוב, רציתי לראות שם קצת קשיחות בעיניים, רציתי לראות נוקשות בשפתיים, משהו. סיבה להפסיק את החגיגה. אבל לא ראיתי. כל מה שראיתי היה רק אישה קטנת קומה, לבוש מוקפד אבל נעים. צמיד חרוזים על יד שמאל, וכמה טבעות על האצבעות. בעלי סימן לי לבוא למטבח. ד"ר שכטר עמד שם והעמיס כוסיות של יין. "מזל טוב, זה טוב, זה טוב לך, זה טוב לאבא", הוא איחל ובעצם ניחם.  "אולי תפגיני קצת שמחה?" בעלי הסתכל עלי וביקש, כשמצאנו סוף סוף פינה משלנו. "מה אתה מצפה ממני, שאפצח בריקוד הורה סוער? אני רואה אותה, אני רואה איך כל החיים שלי היו לשווא". התפרצתי. "די, די" הוא נבהל. "את חושבת שבגללה עזבת את העבודה שלך, את הבית שלך? הכול מאת ד' יתברך". בעלי לא הרשה לי לגשת אל שער המסכנות, להיכנס בו ולקנות דירה חדשה שם בשיכון המסכנים.

"הכל לטובה", הוא אמר "נצא לדרך חדשה, לא נחזור אחורנית. אלוקים סוגר דלת אחת ופותח את השנייה". למה קל להם יותר לגברים? איך הם רואים את הכול בצורה ישרה. לא מקווקוות? קדימה, מחי את החיוך האווילי מהפנים שלך, ותנסי לשמוח, הקב"ה מזווג זיווגים. אז ניסיתי. באמת שניסיתי. רק שההפתעה האמתית של הערב עוד חיכתה לנו.