היא היתה אשה עגלגלה יפה וחמה, וסבתא נהדרת לילדים שלי. קראו לה חוה, והיא ממש היתה אם כל חי. מורה נהדרת בבית יעקב, ביסודי, אהובה על התלמידות וההורים. במקרה ממש היא גם היתה חמותי הנפלאה. היא נסעה לחו"ל, לטיפול ניסיוני שהיה הסיכוי האחרון, ותוך חודשיים היא כבר לא היתה איתנו. ביום ששי אחד, באלול, היא הלכה לבית עולמה. היינו הלומים והמומים.

אני אישית גם הייתי מופתעת. משום מה, ולמרות ההכנות, היה לי ברור שיקרה נס והיא חוזרת בריאה. ביום ראשון הגיע הארון מחוצלארץ, נערכה לוויה כואבת מאד, ונפרדנו מסבתא חוה ע"ה. וכמו כל משפחה, לאחר השבעה, ניסינו לחזור לחיי שגרה, אפופים באבדן באבל ובגעגוע. חצי שנה חלפה, אולי קצת פחות. אילה בכורתי היתה בת שבע וחצי בערך, בכיתה ב׳. יומאחד, תוך כדי משחק, כשהיא יושבת על הרצפה ובדרך אגב, אמרה בכורתי: "המנהלת אמרה, שאם שבוע אחד לא תשמע את השם "אילה זייבלד", אקבל פרס". בום. נפל לי הלבבבב. חשבתי שלא שמעתי טוב. "מה???" אני שואלת אותה והיא עונה מילה מילה, "כמונה מעות": "המנהלת אמרה, שאם שבוע אחד לא תשמע את השם שלי מהמורה, היא תקרא לי לחדר שלה ואקבל ממנה פרס" זהו. הלכה לי שלוות הנפש של אותו יום לאמריקה הדרומית ומטה.

בקוצר רוח חיכיתי לערב, השכבתי את הכנופיה העליזה לישון ונסגרתי בחדר שינה עם השפופרת של האלחוטי. התקשרתי למורה של אילה, למורה יפהלה. לאחר ברכות השלום המקובלות וההתעניינות בשלומי ובשלומה ובשלום כל ישראל (הסבלנות שלי היתה על הקצההה) סיפרתי למורה יפה, מה אמרה לי היום הגברת שלי. שתיקה מאחורי הקו. ואז, מאד בשקט, אמרה המורה יפהלה: "לא רצינו שתדעי" אני:"שאני אדע מההה??? מה לא רציתם שאדע??" והמורה יפה סיפרה לי, על ילדה במצוקה, שמתנהגת לא כמו ילדה טובה, שמגיבה באופן אינטנסיבי לסביבה, חסרת סבלנות, וסובלת. בבית הספר, הכירו את הילדה העדינה שלי, והבינו, שמשהו מציק לה. כמו שאמרה לי המורה יפה "רואים שזה לא בא מהמקום הטוב…"

המורה ניגשה למנהלת, והמנהלת דאז, הרבנית הגב' חנה כץ ע"ה, ביקשה לקרוא אליה את אילה. וזאת שתדעו, הגב' חנה כץ היתה אחת הנשים הנדירות בדורינו מהמון בחינות. חכמה, אולי ממש גאונית, טובת לב, שקולה ומדודה, ומשתמשת במילים בדיוק במידה הנכונה. היא היתה דמות מעוררת כבוד , גם בקרב התלמידות.

לפעמים אפילו יראת כבוד… אילונת נכנסה לחדר המנהלת והתבקשה לשבת על הכסא ממול. ובשיחה כנה מלב אל לב, הסתבר, שאילה מתגעגעת לספתא חוה. ספתא היתה מורה בביצפר שאילה למדה, ובשנה האחת הזו שהן היו יחד, נרקם קשר מיוחד בין הספתא לנכדה, קשר שאיש מאיתנו לא שם לב לעוצמה שלו, וכעת הילדה הצעירה אבלה ומתגעגעת. בבית היא לא ממש מראה את הקושי שלה כי כולם מתגעגעים והכאב יוצא בבית הספר, במקום שספתא מאד חסרה לה. עד כדי כך ,שכאשר היא עוברת ליד התמונה של ספתא, שתלו במסדרון בית הספר לזכרה של המורה האהובה, אילה הקטנה מסובבת את הראש כדי לא לראות ולכאוב.

עכשיו הכל היה מובן. כי הרי אין ילד רע. יש ילד שרע לו. ופה מתחיל החלק המרגש של הסיפור. המנהלת הורתה להוריד את התמונה מהמסדרון. (שימו לב, בגלל סבל של ילדה אחת קטנה) היא שלחה את אילה לחדר המורות, שם ישבה אחת המורות המבוגרות והוותיקות, המורה ר. שקיבלה את אילה בחום רב, וסיפרה לה, שהיא היתה חברה טובה של ספתא חוה ע"ה, והן בכו יחד, המורה הכמעט גימלאית, והילדה מכיתה ב'. המורה ר. אמרה לאילה, שמהיום היא תהיה כמו ספתא שלה בבית הספר, ומה שהיא צריכה שתיגש אליה לבקש, כפי שהיא היתה מבקשת מספתא חוה. (אגב, הקשר נשמר יפה יפה כמה שנים טובות ממש, אפילו ברמה משפחתית)

ובסוף בסוף אמרה המנהלת, ש"אם לא תשמע את השם של "התכשיטה" שלי שבוע שלם – אילה תקבל פרס". משתלם. ואני מקשיבה לכל זה מעבר לשפורפרת ובוכה. בוכה אלף פעם. איך לא שמתי לב. איך לא חשבתי שככה היא סובלת. איך המעטתי בערך לב צעיר. איך זכיתי ואלו האנשים שמקיפים את הילדה שלי.

"איך לא סיפרתם לי, יפהלה?" שאלתי אותה מתוך הבכי. "כי חשבנו על זה, וידענו כמה קשה לכם, והחלטנו שעד שלא נהיה חייבים ננסה לעזור לה בלי לערב אתכם" ככה היא ענתה לי. אשרי העם שאלה האנשים שמגדלים את ילדיו. אשרי אני שזכיתי לראות ולשמוע את תמצית דם הנפש, מושקע בילדי. ואשרי מי שמתבונן סביב ורואה ומרגיש את האכפתיות ומידת החסד והרחמים שמביא איתו הצות החינוכי בכיס האחורי לעבודה .(אולי אפילו בכיס הקדמי…..)

זהו. כולם חוזרים ללמוד. סוף סוף הגיע הראשון הזה שכוווולם חיכו לו. ערימות של ילדים וילדות חוזרים היום לספסל הלימודים ולארגזי החול. צוותים וצוותות של אנשי חינוך, יאכלסו בנכבדות את הקתדראות בכיתות. ושנת לימודים חדשה מהנילונים פורצת אל לוחות השנה והיומנים. ומאחורי כל תיקים/עפרונות/ספרים/מחברות/ועטים,

מסתתרות אלפי נשמות זכות, של צאן צעיר שבא ללמוד ושל צוות חינוכי שבא עם כוחות מחודשים ורצון אמיתי לתת ולהעניק. ממקום של המון הכרת הטוב לאנשי החינוך שזכיתי ואני זוכה לפגוש בחיי, הן כתלמידה, הן כאמא וגם היום, מן הצד, אני רוצה לאחל לכוווולם, המון הצלחה בשנה הקרובה שתימדד אולי בהישגים, במספרים ובציונים, אבל בוודאות גם בקנייני הלב והידע שבין האותיות והמספרים, מה שיהפוך את הילדים שלנו- לאנשים גדולים וחזקים, תרתי משמע.

ב ה צ ל ח ה!