המלך בשדה ואני מחפשת את הכתר. המלך בשדה ואני כרויית אוזניים להקשיב לקולו, ודרוכת חושים לקלוט את אורו והחמלה שהוא מביא אתו – לשדה.

זה היה לפני תקופה, תלאות עברו על הבית שלנו, מכל מיני סוגים. ההתמודדות היתה חלק מהיומיום שלנו, ובמסגרת הגרף שאמור להיות יציב ובמגמת עליה, נרשמו ירידות חדות ולא מתונות בכלל, הים היה גבה גלי, ולא ממש נוח. ומה עושה יהודי בזמן כזה? נכוווון. מתפלל. ומה עושה אמא יהודיה בזמן כזה??? נכון מאדדדדד, מתפללת. ומשהו לא טוב קרה לי ולא הצלחתי להתפלל. עכשיו מה תגידו, קחי סידור ותגידי את המילים, וזהו. נכון? אבל משהו בפנים היה כואב. וחסום. ומנותק. וגם כשהוצאתי את המילים מהפה, הן כאילו לא היו שלי. זה כאב. זה כאב מאד. זה לא היה האני שאני מכירה, ולא המצב שאני רגילה אליו. ולא ידעתי איך לתקן את הדרוש תיקון. המחשבות והרגשות התערבלו בתוכי. האכזבה מעצמי. הפחד שאולי הנאת התפילה, הקשר והחיבור אבדו לי לנצח. היכולת הזו להיות במקום המיוחד הזה של תפילה. זה היה לי חסר. הייתי אבודה קצת. חרדתי מהשינוי ולא אהבתי אותו. ניסיתי. מבטיחה שניסיתי. וזה לא היה זה. התחושה הכי חזקה היתה של ניתוק. זה קצת מפחיד. אפילו הרבה.

הגיע חודש אלול. תפילות. תשובה. מעשים. צדקות וחסדים. ודסי? דסי בכלל לא שם. דסי אי שם. משוטטת בשדה, אבל שדה שהיא לא מכירה. שדה שהיא לא מכירה בו את עצמה. אבל, גם בימים שאני הייתי מנותקת, המלך לא היה מנותק ממני. האוויר המיוחד של אלול, הבקרים הערפיליים האלוליים האלה, סימני סוף הקיץ, וקול של שופר אחד רחוק פתחו פתח קטנטנן בחומה שהקיפה את הלב שלי. לאט לאט, בהרפיה עדינה, בהבנה שהכל ביד ה', הצלחתי לפתוח את ידי הקפוצה, וביחד עם כף היד נפתח גם הלב, וגרסא דינקותא של תפילה, שבה אלי טיפין טיפין, על החלק המענג שבה. שוב יצאו לי המילים ברכות, מהלב ולא רק נוקשות מהפה. שוב היתה להן משמעות. שוב נשזרה בהן נימת תחינה. שוב הייתי אני. ואני – תפילתי. כפשוטו. חביב אדם שנברא בצלם. בצלם- בדמות. בתוך כל אחד מאיתנו, כל אדם, בשדה הפנימי שלנו, של כל אחד נמצא המלך. בצלם. המלך בשדה. הוא תמיד בשדה.

אבל באלול, הרוח שנושבת קלות בצמחים הצהובים של שלהי השנה, מסיטה את הגבעולים הכמושים הצידה, ויש לנו הזדמנות לראות את הכתר, מנצנץ בשמש, בולט מעל פני השטח. אני יכולה להתקרב ולגעת. להרגיש את הרוח האלולית על פני, ולרצות. לרצות להיות שייכת. לרצות לאהוב. לרצות להיות טובה יותר. לרצות לזכות שהכתר הזה יצוץ בעיני רוחי, בעוד ימים וזמנים, כשהרוח תסחוף אותי לקצות השדה שלי. המלך בשדה. אני כרויית אוזניים וחדת חושים לקלוט כל פיסת אלול שתנשוב בי. כל ליטוף של המלך. כל נשימת אהבה.

אני לדודי ודודי לי.
חודש מבורך.