האלול הזה התחיל אחרת, תוהה האם זה ברכת המבדיל שברכתי הבוקר בין ים ובריכה לבין הדגים שבים, מהרגע בו אלול בישר על בואו, הוא דחק לשוליים את ימי בין הזמנים העליזים, את חול הים והמולת הפארקים, כולו אומר רצינות וניחוח קלוש של פחד.
בכל קרן רחוב מראות מלבבים של בחורי חמד מגוהצים למשעי, מרוגשים, אוחזים במזוודתם כאילו היא, שלא במודע. כל עולמם. ארוזים בה המון תפילות, וממתקים של געגועים, ודמעות של הורים שזו דרכם היחידה להביע את שחשים.
האלול שלי התחיל אחרת, עם ילדון שנולד לא מכבר, 14 שנה בקירוב והוא כבר מאוחזי המזוודות, פנים צעירות ורעננות ומלאות תקווה, ורצון אחד ענק בלב, להצליח, להצליח, להצליח. האם יש מי שמכין הורים לסוג פרידות שכאלה, משמחות. הלב גואה מאושר ומדאגה, מילות ההצלחה החמות הופכות לשובל של דמעות באורח פלא. ועל אף הקלישאתיות של העניין, עדיין זה מרגיש נורמלי, זה מרגיש כמו אמא שדואגת שהעין של הביצה תתפרק עוד לפני שתגיע לצלחת ובנה ירעב לאוכל של בית, מה זה היה לי ונדמיתי לאחת מאותן דודות הונגריות בנות 90 שמודאגות שהילד לא סיים את מנת הגולאש, שמא געגוע נכנס לי לעין?
מכינה אותו טיפין טיפין, את הילדון שחתימת זקן עלומים מעטרת את לחיו, מכניסה אותו לרזי המקצוע, אותם סודות שעוברות מדור לדור ולא נס ליחם, מלמדת אותו פרק בבין אדם לחברי השיעור שלו, מחנכת אותו לכללי ההתנהגות נאותים. איך לא להראות שחצן מדי ובו בזמן שקט ומופנם, מספרת לו כי כולם מגיעים עם אותם חששות ואותם ציפיות אה, לא מדויק, כל אחד מביא ציפית בצבע האהוב עליו, מזכרת בלתי נשכחת מהבית.
ובזמן שהמזוודה נארזת מכילה בתוכה חלומות וחולצות בוהקות מהודקות בקצה, המח משחרר מחשבות על גוזלים שעוזבים את הקן החמים, ועל עוד מאות ואלפי נערים שעוזבים את סינר האם המוגן לטובת המשך התפתחותם ועדיין תודה לקל נשארו לחיות, והרגש מתחלף בתפילה פשוטה אוניברסלית "אלוקים שמור על הילד, שיגדל ויהיה לפרח מוגן, שיאכל מה שנותנים לו בצלחת, וישמור על מה שקיבל באמתחת, הו אלוקים!"
בתמונה: המזוודה בדרכה אל הישיבה.