אתה רואה אותם יוצאים, אתה פוגש אותם מבלים, אתה נפגש אתם בתפילות או בסופרמקט, ואתה מתמלא בשמחה וב"גאוות יחידה", אשרינו! אשרינו שכך נראים צעירנו. אשרינו שכך מתנהלות משפחותינו, אשרינו שאלו הם בילוייהם, אשרינו שהם נוטלים עמהם את ה"סטנדר" של החינוך הישיבתי בכל מקום שהם הולכים.

בימים שתנועת הרכבות לא היתה כ"כ צפופה ושעת יציאת הרכבת לא היתה ידועה מראש היו ממתינים בתחנת הרכבת שהות ארוכה עד הגעת הרכבת המיועדת. התייצב המשגיח דחברון הגאון רבי לייב חסמן זצוק"ל על רציף התחנה מתבונן בתנועת הרכבות על מסלוליהן.

ראו, אמר המשגיח למלויו, התבוננו בתנועת הרכבות, הרכבת במרוצת הנסיעה נראית כחטיבה אחת, הקרון והקרונות נעים על מסלול הנסיעה מבלי שנוכל להבחין מיהו הקרון ומי הם הקרונות, מי המוביל ומי הוא המובל, מי הנוסע בכוחות עצמו ומי רק נגרר. – אך התבוננו נא בעצירתה, עם הגעתה לתחנה, כאשר הקטר והקרונות נפרדים זה מזה, זהו הזמן בו נוכל לזהות את ההבדלים, הקטר הפועל מכוחות עצמו ממשיך להיות קטר גם בתחנה ואילו הקרונות המובלים חדלים ברגע זה מלפעול, כי הם רק נ ג ר ר י ם .

כמוהם כמו תלמידי ישיבה – באמצע הזמן כאשר נעים כולם יחדיו על מסלול מרוצת הזמן קשה להבחין בין תלמיד הפועל בכוחות עצמו לבין התלמיד האחר שהוא רק מובל, שהוא נגרר אחר אחרים, שאין לו "מנוע" עצמי… מתי נוכל לזהות את ההבדלים? בתחנה. ב"בין הזמנים", בימים אלו בהם אין קטר בשטח, זה הזמן בו ניתן להבחין בין מי שיש בו מנוע פנימי הפועל מכוחות עצמו לבין אלו שהם רק נגררים.

אלו הנושאים עמהם את ה"סטנדר" למקומות מנוחתם, הם אלו שנושאים עמהם את טוהר החינוך הישיבתי, הם אלו הנעים בכוחות עצמם בתוככי בית המדרש. אך אלו שפורקים צורת בן ישיבה מחוץ לכתלי הישיבה, הם רק קרונות, הם מובלים והם נגררים.

חברים, זה זמן המבחן.
בהצלחה.