מה את כל כך רגישה כשמקומות לא נגישים? שואלים אותי לפעמים. אז נכון שבדיוק כשהגעת למשרד שרותי הנכים היו נעולים וחיכית הרבה זמן, אבל לפעמים יש תור גם בשירותים הרגיל. נכון שכל החניות הקרובות תפוסות ונאלצת לחכות, אבל הרבה פעמים גם אנשים אחרים מחכים כי אין חניה. נכון שהקופאית לא שמעה אותך למרות שביקשת כמה פעמים, אבל זה קורה לכל אחד. נכון. הכל נכון.

לכולם יש קשיים בדרך, גם לאנשים שאינם נכים. רק כשזה קורה לאדם נכה, זה מעלה את הקושי לעוצמות גבוהות. כי זה שהוא לא יכול לעלות כעת, זה לא כי יש הפרעה טכנית כמו אצל כולם, הסיבה היא כי הוא נכה. חשיבה על הנכות מעלה את עוצמת הכאב והקושי. זה מזכיר שוב ושוב שאני נכה, שקשה לי, שיש לי מוגבלות ושאני לא כמו כולם.

בשבוע שעבר יצאנו לטיול. רגע לפני היציאה הצלחתי להרוס את כרטיס הזיכרון. ולצאת בלי מצלמה אי אפשר (לא צילמת – לא היית). לכן, בדרך לפארק עצרתי בקניון הסמוך, רק לקנות כרטיס זכרון וללכת הביתה. כשיש לי דרך קצרה אני מנסה להסתדר בלי קלנועית. השארתי את הקלנועית ברכב ויצאתי רק עם המקל. קפיצה קטנה וממשיכים. עליתי לחנות. נכנסתי. פניתי לברר על כרטיסי זיכרון. היה צריך לקרוא לאחראי על הארון הסגור בו מוחזקים הכרטיסים. ביקשתי בינתיים כיסא, והמוכרת, שהיתה עסוקה באמצע חשבון, אמרה לי "תחכי, אני אסיים איתן ואביא לך כיסא". היות וגם ככה הייתי עייפה, ובקושי הצלחתי לעמוד, ובכלל, עמידה ממושכת קשה לי מאוד, התחילה לי סחרחורת קשה, ביקשתי שוב כיסא, ושוב היא אמרה לי "סבלנות, גברת, את לא רואה שאני עם לקוחות?". אז זהו, שלא ממש נותרה בי סבלנות. לא כי אני חסרת סבלנות, אלא כי כתמים שחורים החלו לרצד מול עיני, כמו שקורה לי כשאני מתאמצת מאוד, והרגשתי שתיכף אני נופלת.

אז נכון שכולנו לפעמים עייפים, ורוצים כיסא לשבת, וצריכים עזרה רבה יותר. אצלי, רגע כזה מעלה בי שוב את המקום בו אני רוצה להיות חזקה, מתמודדת, מתגברת. רגילה. כמעט כמו כולם. יורדת לחנות, קונה. חוזרת לרכב וממשיכה. והנה, פעילות כל כך פשוטה (שהאמת, בת ה-14 הציעה לרדת ולקנות ושאני אחכה ברכב…) קשה לי כל כך. מורכבת. וכמעט בלתי אפשרית. התסכול הזה צבט לי כל כך את הלב, הכאיב לי כל כך. הפך אותי בשניה אחת מאמא פעילה שלוקחת ילדים לטיול לאמא נכה, חלשה ומוגבלת. אותה צביטה בלב, אותו כאב מתפשט, קשה כל כך לנשיאה.

פעם, רגעים כאלו גרמו לי להישבר בפנים החוצה, לפרוץ בבכי ולוותר. היום, למדתי לצערי, שאם אני אוותר, אף אחד לא יהיה שם בשביל לשמור עלי, אף אחד לא יעזור לי לקבל את הזכויות שלי. אין מספיק אנשים חזקים בעולם בשביל שאני אוכל להרים ידיים. לכן, באותו רגע, עלה בי פרץ של אנרגיות מלחמה. אני אלחם, לא אוותר על המגיע לי. אנרגיות מלחמה, כמו במלחמה, מביאות אדרנלין לגוף. ועל כן, פניתי למוכרת בקול כעוס ואמרתי לה את דעתי על הצורך לסייע לנכים, ושאם אשה נכה מבקשת כיסא, צריך רגע לעצור את החשבון, למרות העומס, ולתת שירות מותאם ונכון. פתאום, אחרי שהרמתי את קולי, התחילו לנסות לעזור. כי כשמבקשים בשקט ומנסים להיות אדיבים, אף אחד לא שומע. וכשמרימים את הקול, רק אז יש הענות? ומה יעשו אנשים נכים, שלא נעים להם לדרוש את שלהם, והם סובלים כל כך, בשקט בשקט. ובכאב לב עצום?

למותר לציין שעזבתי את החנות בלי לרכוש כלום ופניתי לחנות אחרת בקניון, וקניתי בה כרטיס זיכרון (ועל הדרך גם רמקול נייד, שהיה במבצע).החנות היתה נגישה ומיד כשראו אותי עם המקל הציעו כיסא, בלי שביקשתי, גם הם הרוויחו. לקוחה מרוצה, שרכשה מוצר, הוסיפה ורכשה מוצר אחר, יקר יותר. לקוחה שתגיע שוב וגם ותמליץ לאחרים. כך שלהיות רגיש, מכיל, קשוב, גם מרוויחים, כי גם נכים הם אנשים, עורכים קניות, לקוחות פוטנצאליים.

ולכן, כשיש אדם נכה סביב, חשוב להכיל, להקשיב ולהבין, שכשקשה לו לקבל שירות או מענה, כי גורם לו לא רק לקושי הספציפי, אלא מעלה לפעמים את הכאב, את הרגשת החסר, את חוסר האונים שנגרם מהנכות באופן כללי.

ומהצד השני של הנכתב לעיל, אל תהיו כמו אותו אדם שעקף אותי בתור בחנות, וכשאמרתי לו מה הוא עוקף ושאני הייתי לפניו (ולפני עוד שני אנשים ממהרים שעקפו אותי), אז הוא אמר "אל תוציאי עלי את כל הכאב והכעס שלך על זה שאת נכה". אז לא, אני לא כועסת שאני נכה. ממש לא. אני כן מתעצבנת שעוקפים אותי בתור. גם אם אני לא נכה, אני לא מוציאה על אף אחד כעס כי אני נכה. אלא דורשת את המגיע לי בזכות. לא בחסד, בהיותי אדם כמו כולם. עם צרכים, שלפעמים שונים מאנשים אחרים ובכל מקרה הם צרכים שיכולים להינתן, לא בהרבה מאמץ. רק עם מעט תשומת לב.