לפני חצי שנה הגעתי לכאן. סרקתי את החדר המעוצב שלי, אהבתי את החדר שקיבלתי. עם החלון הגדול שצופה לכיוון הים. את התמונות שהיו תלויות על הקיר. והקיר, באנו לכאן בלילה אני ובעלי בהתלהבות של התפקיד החדש וסיידנו את הקיר חצי בצהוב וחצי בירק טרי, צבע של עלה רענן שהרגע פתח לו כנפיים. בשלוש לפנות בוקר אי אפשר היה לזהות את החדר. "וואו, אשתי היקרה אני יודע שתצליחי בעבודה החדשה שלך", והעיניים שלו נצצו, מי חלם שהניצוץ המאושר יהפוך לניצוצות של זעם…

איך הגעתי לכאן? פעם הייתי אישה שעבדה מהבית, פעם לפני שנות אור ככה זה מרגיש טיגנתי חביתות בבוקר, ושאלתי כל ילד מה לשים לו בסנדוויץ. ואספתי אותם מהגנים, וישבתי בפארק עם עוד נשים כמוני, והחלפתי איתם חוויות מהמתכון האחרון שניסיתי, ניסיתי מתכונים??? omg, אני מתגעגעת לבכי הזה שבא כשחותכים בצל על השיש. זה לא שהפסקתי לחתוך בצל, רק שהבצל האחרון שחתכתי נחתך כל כך מהר מחוסר זמן עד שהעין לא הספיקה לדמוע.

אני משקרת.
אין לי זמן לבשל, ואין לי זמן לילדים, ונגמר לי הזמן כדי לטפל בכל מה שקשור בחיים האמיתיים, יש לי זמן לשבת עם לקוח ולמכור לו את הרעיון החדש כשלב דופק תוך כדי בשאלה יקנה או לא יקנה. ישלם או ישלח את הבריף לסל המיחזור. יש לי זמן לקבוע לקפה עם דורית מנהלת השיווק של חברת המשקאות החדשה כדי להסביר לה שרק אמא לשבעה ילדים חרדית מבינה שהיא חייבת כשרות מהדרין כי הילדים שלי כפול עשרות אלפי ילדים ירוצו לקנות את השתיה המתוקה והמאד לא בריאה שהם מייצרים. ודורית תפער את הפה שלה, וואו שבעה ילדים , איך עושים את זה? והאמא לשבעה ילדים תחייך את חיוך המיליון וואט שלה, ואולי סוף סוף תגיד את האמת ותענה: "בטח שלא ככה.", אבל היי, באותו לילה שסיימנו לסייד את החדר החדש שלי, מול עיניו המשתאות של מנכלית המשרד שלא ידעתי עם שמחה שנטלתי יוזמת שיפוץ אישית, או אולי ראתה במהלך השתלטות עוינת, כך או כך היא הגיבה בחצי חיוך. ואני זוכרת את הימים הראשונים האלה שצעדתי אל תוך המשרד…..

הימים הראשונים:
כשחיפשתי רעיון מקורי, הייתי נכנסת למטבח פותחת את המים על גבול הרותח, עוצמת עיניים ונותנת למים לזרום על האצבעות פרקי הידיים, וככה במשך חצי שעה רצופה שיפוד היה מסתובב לי במוח והמים שטפו אותו עד שהרעיון היה מקבל צורה ברורה. אבל כאן, אין לי כיור פרטי במטבח, נכנסתי למטבח הקטן הכנתי לי כוס קפה.
"אולי תכיני לי גם?" סנטה בי גאולה המזכירה. "בארור ", גמגמתי. "איך את אוהבת את הקפה שלך?", "סתאם, מה פתאם שתכיני לי קפה. אני בשרית, עכשיו אכלנו את קציצות הבשר העסיסיות שהבאתי מהבית".

שוב פעם היא עושה לי את זה. אוהבת לנופף בבישולים שלה. לגרום לריח להגיע עד לנחיריים. "אני לא אוכלת בשרי", אמרתי לה ברצינות וראיתי איך חנקתי לה את ההנאה הרגעית.
מהיום שרגלי דרכה במשרד, הבטחתי לעצמי שאני לא אשב איתן לעולם לארוחה משותפת במטבח. אם אצטרף אליהן, תהיה זו הודעה שבכניעה. שהפכתי להיות לוזרית, כזאת שנכנעת לתכתיב הגורל. לקחתי את הקפה שהכנתי, ונכנסתי לחדר שלי. שולחת מבט לעבר שולחן הזכוכית שהבטחתי לנפץ ולהביא אחרת תחתיה. וכיסא העינויים שנמוך לקומתי. התיישבתי, עצמתי עיניים, ושתיתי את הקפה אחרי השלוק השני, נתתי למי הקפה לנזול לי על הסנטר, ללכלך לי את החולצה. ככה, לטפטף לאט לאט טיפות הקפה נזלו על הג'קט, והמשיכו לעבר החצאית, זה היה רותח. ידעתי שיש לי בשקית חצאית להחלפה.

"הי אני מפריעה?" הדלת נפתחה במפתיע. "לא, בכלל לא", מיהרתי להתיישב מרגישה היטב את טיפות הקפה בזרוע. כולי דביקה. "טיפלת ברול אפ? ובקאפה?" "אל תדאגי", חייכתי בבהלה.
שבועיים, כן, שבועיים בדיוק חלפו מאז הגעתי, ואסור לי להיראות מבוהלת. אסור להם לדעת שאין לי שמץ של מושג מה זה קאפה, בבוקר קראה לי נחמה למשרד שלה. נחמה פניה, פני עכבר, צל אפור מתלווה לכל תנועה שלה, מסוג האנשים היבשושיים שמקפידים להשחיל לכל שיחה בדיחת קרש, היא בעיקר צוחקת, האנשים שסביבה מגחכים בנימוס. החיוך שלה תמיד קמצני. הבגדים שעליה תמיד מרושלים שלא באשמתה, הן פשוט לא מסתדרים עם העמידה הגמלונית שלו. עוד לא הבנתי מה תפקידה בכוח, רק הבנתי שהיא מנסה לרמוז לי, הלו, את מתחתי.

מהרגע שהגעתי למשרד, היא דאגה להבהיר לי כי אסור לי לעשות אף צעד בלעדיה, מה שמוזר, כשאני מבקשת את עזרתה , הוא שולחת אלי מבט שואל: "למה הגעת? אם את זקוקה לעזרתי מי צריך אותך פה?", "מסיבת עיתונאים לפנייך.", נחמה הנחיתה עלי את הנחיתה הבאה. טרם התאוששתי מרשימת המטלות שלפני. מסיבת עיתונאים, בום. הרמת בעבר מסיבת עיתונאים?" היא שואלת בנימה עניינית. "נו, בטח", עניתי לה. ונזכרתי במסיבת העיתונאים לחנות הנקניקיות השוויצרית. חוויה מדהימה הפקה מושלמת;
ישבתי בוקר שלם, והרמתי טלפונים לכל העיתונאים, ובעלי בלוגים של אוכל, התקשרתי לחברה שלי עיתונאית בעיתון מוביל והיא העבירה לי את הטלפון של השף האגדי והוא אישר הגעה , התלהב מעיתונאית חרדית שמזמינה אותו לאירוע מסוג שהוא לא מכיר. וכתבתי את כל ההיסטוריה של המסעדה על קרטון מסתובב לחלק לאורחים. וביום המיועד, הם הגיעו, צעדו בסך כולם, הארוחה הייתה חגיגה של טעמים, והסיור שיזמתי במטבח כולל סרטון שיזמתי על מהלך הכנת הנקניק המיוחד שלהם והצלם תיעד, וכולם חייכו, והסתובבתי שם על עקבים כמו טווס גאה. היה מושלם.

ולמה נדמה לי שסרט אימה מחכה לי? "תבקשי מהתקציבאית שלך שתדפיס לך את הליין אפ של מסיבת העיתונאים, ותתחילי לעבוד, הזמן קצר. ליין אפ? אלוקים, אני לא מבינה את השפה החדשה כאן. ובתוך יומיים שמעתי את המלים סטטוס וליין אפ, ורול אפ, עשרות פעמים ולא היה לי מושג איך לשחות בין כולם. והתקציבאית שלי בעיקר הדפיסה הזמנות חתונה, התביישתי ממנה. פחדתי שתדע כמה אני לא יודעת. והיא מצידה התלבשה במהירות על חוסר היעילות שלי. והתעלמה מקיומי.

"תבדקי מחירים של מקומות", נחמה הסבירה לי. ומצאתי את עצמי יושבת חסרת אונים מול המחשב מחפשת בקבצים של המשרד מחירים כשכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לגשת לגולדי מההפקה. אבל לא ידעתי, ידעתי בעיקר שאני מפשלת. "את זוכרת שאת מטפלת בחברת אשטג, כי טרם הכרתי אותם, אני מצדי מטפלת מול חברת סברס", הזכרתי לה ושוב בגמגום הנורא הזה. ביומיים הראשונים צעדתי כמו עיוורת אחרי הגברת תרצה זאת שהביאה אותי לכאן. היא הציגה אותי בגאווה בלתי מוסתרת בפני הצוות, וגם תידרכה אותי לגבי סדר היום שלי בזמן הקרוב.

"את תפגשי לאט לאט את כל הלקוחות, את תראי שיגיע הרגע ותפעלי לבד", הביטחון בעיניה הצליח לשכנע אותי שאני מבינה על מה היא מדברת. וכמה אירוני, יומיים אחרי שנפגשתי עם צוות חברת סברס, עלי לפקד על מסיבת העיתונאים ששני החברות עורכות במשותף לרגל מבצע משותף שלהם אותו יזמה נחמה. "מקווה שתסלחי לי אם אני לא יודעת עדיין לרדת לפרטים הקטנים של מסיבת העיתונאים המתקרבת ובאה, אשמח אם תכווני אותי", פניתי במייל לנירה מחברת סברס אותה הכרתי לפני יומיים בדיוק. "בשמחה, גם אני הייתי חדשה פעם", נירה ענתה לי, ולא ידעתי כי יומיים לאחר מכן תלך לילל ולבכות לנחמה על מנהלת היחצ שמסתבכת ללא הרף.

כאילו סליל של צמר נפרם בחדר ומרגע לרגע רגלי מסתבכות. ודניאלה, בחורה חובשת כובע עם עיניים טובות ניגש אלי לחדר, ככה בשקט, בצניעות. והציעה לי את עזרתה בעדינות.
"בואי, נעשה לך קצת סדר בין החדרים", לעולם אהיה אסירת תודה אליה. בחושיה העדינים היא ראתה שאני טובעת. "גם אני הייתי חדשה פעם, את תלמדי מהר", היא לא גיחכה כששאלתי אותו מה זה רול אפ. אלא הסבירה לי. "את יודעת שיש לך עובדים?" שאלה אותי, שוב בעדינות. לי יש עובדים. התחשק לי לצחוק, אפילו לעוזרת שלי אני לא יודעת להנחית פקודה. "שבי איתם, דברי איתם, תכירי את נבכי יומם", דניאלה דחפה אותי להיכנס אליהן לחדר בו ישבו , ארבע נשים. וזה מה שהיה מיוחד אצל נחמה, היא חיפשה נשים חרדיות כמוה וביחד רצתה להקים את משרד הפרסום שלה.

"נו, איך הולך?" שולמית הבחורה עם הפאה הבלונדינית והמבט הילדותי שמפזר חיוכים לכל עבר, מתעניינת."בסדר, בסדר,", המהמתי והמשכתי להסתובב בין החדרים מחפשת תשובות לשאלות. השעות חלפו, והדף התמלא, וטלפונים נעשו, ואפילו הצלחתי לסגור עם חברת סברס את התוכנית למסיבת העיתונאים. את ההזמנה סיימתי לכתוב, ושלחתי לאישור. וההודעה לעיתונות מוכנה. והבנתי כבר שצריך להזמין תיקיות מחברת סברס, והמזכירה הואילה בטובה להזמין שליח כדי שיעביר אלינו את התיקיות.

ואז הגיע הטלפון.
"יקירתי שמת לב כי המנכל של חברת אשטג שאמור לדבר באירוע, כלל אינו בארץ, לפי מדור הרכילות הוא רק נוחת ביום שישי, ותאריך מסיבת העיתונאים בחמישי. יורם מעברו השני של הקו. יורם הוא מסוג האנשים שלכאורה נראים מיותרים במצגת. הוא עובד בחברה ואי אפשר לפטר אותו, כי טיפוסים כמו יורם נשארים על הכסא שלהם עד הפנסיה. הם גורמים לכולם לחשוב שבלעדיהם המקום יקרוס. וגם אז קשה להזיז אותם, כי מבחינתם לפנות את הכסא הוא קריאת מוות לחברה. מצידם, הוא יצור שהצליח בדרכים לא דרכים לקבל קביעות בעבודה, במלים פשוטות, הוא נודניק מבורך כזה ששום מידע לא יעלם מעיניו. נודניק נודניק, אם לא היה שם לב לפרטים הקטנים. "וואו תודה לך, אני כבר מבררת", הודיתי לו, והוא מצידו הבטיח לשתוק, לתת לי את קרדיט זיהוי המצב.