הייתי אמא לארבעה זאטוטים. עבדתי במשרת אם מלאה, כל שעות היום, וגם שעות הלילה, ואפילו שעות נוספות ומעבר לזה גם כגרפיקאית (עזבו אותכם, זה היה החלק הקל…. )
משו כמו 26 שעות ביממה, המצב הכלכלי שלנו היה כמו זוג בבניה, בעצם כמו אתר בניה, בלגן. חסר. אי יכולת לעמוד היטב על שתי הרגליים, דפיציט מכל הכיוונים. הרצון גדול פי כמה וכמה מהיש, שלא לדבר מהחלום, דלפוניאדה אחת גדולה, ההתמודדות היומיומית היתה מעבר לכוחותי, פסח על נקיונותיו עמד בפתח, בטן עם תינוק עמדה בקדמתי ,וניסינו למצוא פתרון ועצה.

שבעה ימים ושבעה לילות ישבו חכמי וועדת מדינת חלם (אישי ואני) והחליטו פה אחד בשני קולות, שעוזרת תהיה פיתרון מעשי מאד למצב הקיים. (היום פוליטיקלי קורקט קוראים לזה מנהלת משק בית; שתנהל מה שבא לה, רק שהכיור יהיה ריק), או קיי. סוכם, ותקציב להחלטה מניין?

ישבה שוב הוועדה רבתי, שבעה ושבעה (ימים ולילות, ככה זה בחלם תמיד) והגיעה להחלטה, היות.שיש לעקרת הבית דנן, זמן פנוי ומיותר, היא יכולה לעבוד בעבודה נוספת. (להלן, אני)
ואיזו עבודה אוכל לעשות? ישבה שוב הוועדה והוחלט שבמסגרת התנאים הקיימים הכי הגיוני שאקבל תינוק לטיפול בבית, מה שיכסה את עלות העוזרת. אוימר ועוישה, ורצה הקב"ה ושכנה מהרחוב שמעה על כוונותי ומיד פנתה אלי, התינוק שלה, מאירקה, בן שלושה חודשים ממש תיכפ. היא אמורה לשוב לעבודה,והיא מחפשת מטפלת. היא מכירה אותי כבר שנים, אפילו כנערה, וכאמא, ותשמח מאד להשאיר אצלי את הבובי, מובן שהסכמתי. הרגשתי שה' זימן לידי כלכך מהר, מישהי שאוהבת אותי, וסומכת עלי, והתחושות הדדיות ויש הערכה, ורצון.

וכעבור שבועיים יצאנו לדרך, מירה, או בעלה, הביאו את התינוקי היפיפה כל בוקר, לבוש, מאורגן ומטופח לחדר הילדים שלנו, למיטה של ילדי, ולמשחקים שלנו, אני מבטיחה לכם שנורא השתדלתי.הטמפרטורה בחדר היתה מאוזנת. הארוחות היו בזמן. מאירקה היה נקי, אבל לא נינוח מאירקה בכה ובכה ובכה ובכהההה ובכההההההההה. הרמתי בידיים. ניענעתי.שרתי. ניסיתי לתת עוד אוכל. בדקתי טיטול. החזקתי בידיים באהבה, ומאירקה בכה.
ביום הראשון אמרתי לעצמי- טוב הוא מפחד. טבעי. ביום השני ריחמתי שהוא מתגעגע. ביום השלישי קיוותי שיתרגל. ביום הרביעי ביקשתי עצות מאמא שלי בחמישי הסתובבתי איתו כל היום על הידיים והוא עדיין בכה, ואחרי כשבוע פניתי לאמא שלו להגיד לה, שאני לוידת מה יש לבייבי היפה שלה, אבל לא טוב לו אצלי.

תבינו, שעבורי זה היה לוותר על העוזרת שכלכך הייתי זקוקה לה, אבל הרגשתי שכך נכון. ואז, כשהשכנה מלמעלה, דפקה בדלת כדי לשאול מה קרה לתינוק שאצלינו, ולמה הוא לא מפסיק לבכות, חייכתי אליה מבעד לדמעות שלי (הייתי מתוסכלתתת) והעברתי לה מיידית את מאיר הקטן והבוכה ששכן קבע בין זרועותי, אלן, השכנה, שאלה מה קרה? סיפרתי שאני לא לא לא יודעת מה לעשות כדי להרגיע אותו, באבירות צרפתית טיילה אלן עם הזאטוט (מה זאטוט, גור ממש) וניסתה להרגיע אותו בכל דרך אפשרית, שרה לו בצרפתית, דגדגה אותו, נענעה ו….
התייאשה, היא באה אלי, הושיטה לי את התינוקי, ועברה למקום בטוח יותר,לשטוף לי את הכלים בכיורי המטבח. תכלס' שם היא נחלה הצלחה גדולה יותר.

למה אני מספרת לכם את זה?
כי לאחרונה אני רואה יותר ויותר אנשים שעירניים להתנהגויות של מטפלות למיניהן, עכשיו העירנות היא הכרחית. ולצערינו הרב היא גוברת בשל מקרים חוזרים ונשנים של סיפורי זוועה בחסרי ישע למיניהם, א ב ל פה נכנס שיקול הדעת שלנו. כי אם אותה שכנה, לא היתה דופקת בדלת ונוכחת במצב, אלא "מזמינה לי משטרה" או מדווחת לרווחה אולי מאיר הקטן היה חוזר הביתה מהר יותר מלאסי, אבל יש סיכוי, שעלי, היתה זכוכית מגדלת עד עצם היום הזה, שלא לדבר על כתם, וסטיגמה.

אז מה אני רוצה ל"מרקר" לנו? בנוסף לעירנות, שלא תכבה, את המילה "שיקול דעת". את המחשבה לטווח הארוך, את היכולת, לא להניח הנחות ולא להביא את הפרשנות שלנו למצב, אלא את הפשטות, והישירות, והיכולת לשאול. פשוט לשאול, אולי רק תגלו עוד מישהי/ו , שמילת חיזוק או עצה שלכם יכולה לתת לה דרך נוספת להתמודד עם מה שלנו מובן מאליו, וכיוון שאנחנו מנווטים לטוב, ולהעצים אותו, אשמח יותר לתגובות חיוביות, ולא לסיפורי זוועה אודות מתעללים למיניהם, שרק יחדדו אצל החרדתיים שבינינו, שהעולם לא ראוי לאמון.

ומה סוף הסיפור אתם שואלים?
אה, הודעתי לאמא של מאירקה שאני לא ממשיכה עם הסבל הזה שלו, גם שלי בעצם. וכן. וויתרתי על חלומי לעוזרת משק בית, אבל במחיר של הגינות כלפי עצמי, וכלפי מאיר הקטן.