בתמונה: קלפי הליכוד בעיר בני ברק אתמול

בחירתו של נפתלי בנט לראשות הבית היהודי לפני קצת יותר משבועיים, ופרישתו מפעילות ציבורית בכנסת של איש המפד"ל הוותיק זבולון אורלב, החלה את מה שמכונה במפלגות הימין הדתיות-לאומיות "המפץ הסרוג", והמהלך התעצם בשבוע שלאחר מכן, ובשבוע שעבר בעיצומו של מבצע עמוד ענן – כשלמקום השני ברשימת הבית היהודי לכנסת נבחר ניסן סלומינסקי, דמות ותיקה במפד"ל שמזוהה יותר עם הפוליטיקה הישנה של אורלב מאשר עם החדשנות שמנסה בנט להביא לבית היהודי החדש, ולמקום השלישי נבחרה איילת שקד, האישה הראשונה מהציבור הכללי שזכתה במקום הריאלי הגבוה ביותר במפלגה הדתית-לאומית, שעקפה במקום אחד את חבר הכנסת אורי אורבך, האיש שתמך בבנט לתפקיד היושב ראש ואף יזם את הפריימריז בבית היהודי אחרי שנים ארוכות שההליך הדמוקרטי המוכר לא התקיים. "הפצצה" הפוליטית האחרונה שהוטלה לפני הפסקת-האש סביב הבחירות לצורך עמוד ענן, הייתה בחירתו של חבר הכנסת אורי אריאל ליושב ראש האחוד הלאומי(ולמעשה יושב ראש מפלגת תקומה שהיא היחידה שנשארה מהמפלגה המקורית), והוצאתו מהכנסת של היושב ראש הנוכחי, ח"כ יעקב כ"ץ, הידוע יותר בכינויו כצל'ה.

כל משחק התפקידים החדשים הזה, שבמהלכים דמוקרטים וחברתים מיזג בצורה מעניינת למדי בין תורני ובטחוני, התיישבות והיי-טק, תורה ועבודה, ופוליטיקה חדשה-ישנה והבטיח גדולות ונצורות. אפשר להוסיף לזה את מתקפת ההסברה המרשימה של נפתלי בנט בימי המבצע בעזה בתקשורת הזרה, ואת ההתגייסות שלו, של חבר הכנסת אורי אריאל, ואפילו של המתפלגים מהאחוד הלאומי חברי-הכנסת אלדד ובן-ארי למנוע את הסכם הפסקת-האש וביטול הפעולה הקרקעית הנרחבת בעזה, מהלך שהסתיים בשחרור חיילי המילואים ובמחלוקת נוספת בין גוש הימין בהנהגת בנט לראש הממשלה נתניהו. וכשמחברים את הכל ביחד מגלים מתוצאות הסקרים שמפלגות הדתיים הלאומיים הפכו שוב לכוח משפיע בקואליציה, נשאלת השאלה האם הכוח המחודש הזה יזכה לקולות שצופים לו הסקרים, או שהבוחרים לא יצליחו לתרגם את המהלכים האחרונים למציאות בכנסת החדשה, בשל מחלוקות קטנות, והרגלי הצבעה ישנים?

כי אם ננתח לרגע לפחות שלושה גורמים שנשכחו במהלך מלחמת שמונת הימים בעזה, אפשר לצפות שהאלמנטים החסרים האלה בכיפה שאינה מברזל, עשויים להכריע את גורלו של המחנה הדתי-לאומי לשבט(ולא בבנ"ע), או לחסד שיגמול לאנשי הציונות הדתית הרבה טובות בחוקים עתידים, שנוגעים בעיקר לחינוך ולרווחה:

1.עם פרישתו של אורלב מהבית היהודי לאחר הפסדו, פרשה המפלגה לפחות לעת-עתה מהרעיון שאורלב חזר עליו לאורך כל מערכת הבחירות והוא האיחוד עם מפלגת "עם-שלם" בראשות הרב חיים אמסלם, בנוסף לאחוד המדובר כל-כך בין הבית היהודי לאחוד הלאומי. האחוד הזה היה יכול להעניק למחנה הדתי- לאומי החדש את המטען החברתי-עדתי הנוסף שעל פניו נראה שחסר לו כרגע יותר מתמיד, וגם משדר אחדות של ממש עם כל הפלגים והזרמים של המחנה הזה ובמשחק הפוליטי-אחדות פירושה כוח.

2. הויתור המהיר מדי על חבירה מוקדמת ככל האפשר למפלגה העצמאית עצמה לישראל בראשות אריה אלדד ומיכאל בן-ארי, כשאורי אריאל הצהיר בעיצומו של המבצע בעזה ועוד לפני בחירתו ליושב-ראש האחוד הלאומי כי הסיכוי לחזרתם של השניים למפלגת האם הולך ופוחת, ככל הנראה סתמה את הגולל על האפשרות של רשימה ימנית דתית-לאומית מורחבת ככל האפשר, באופן שאפילו יעקב אבינו יתקשה להזיז את האבן הזאת ללא עזרה מהרואים למרחוק.

3. והגורם החשוב מכולם: היעדר היכולת ואולי גם ההתעלמות מניתוח הצופן הבלתי מפוענח עד היום שמסביר על סמך איזה שיקולים מעניק הדתי-לאומי את קולו בקלפי למפלגה שאיננה החזקה ביותר- במקרה הזה מפלגת השלטון, הליכוד. כי עם הפרשנויות מעריכות שדתיים-לאומים יתקשו לתת את כוחם לליכוד בגלל ליברמן, האם האפשרות שפייגלין יכנס לכנסת הבאה תשנה את התמונה? והאם בנט באמת מסוגל לשים בצד את מחלוקות העבר עם נתניהו ולשבת בממשלתו ככוח משפיע ולא כצל חיוור של הליכוד? התשובות- בי"א בשבט תשע"ג- מאחורי הפרגוד הקרוב לביתכם.