ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם באירוע בכנסת לציון יובל שנים למלחמת ששת הימים ולחידוש ההתיישבות היהודית ביו"ש ובקעת הירדן ואמר: "אני שמח לראות כאן ידידים רבים, שאנחנו הולכים ביחד שנים רבות, בחוד החנית של ההתיישבות זה עשרות שנים. אתם באמת החלוצים של דורנו – אוהבי המדינה ומפריחי השממה. לא תמיד זו הייתה שממה. כשעם ישראל היה על ההרים הללו, על הגבעות הללו והשאיר את הטראסות הללו – זאת לא הייתה שממה. אבל למעשה, מאז שהוכרחנו לנטוש את הארץ היא ציפתה בקוצר רוח לקוממיות הפיזית והלאומית שאנחנו נביא אליה, וכך עשינו".

"מלחמת ששת הימים החזירה אותנו לחבלי-ארץ מהם נותקנו לפני דורות רבים, אבל מעולם לא חדלנו לראות אותם כלב מולדתנו. ותסלחו לי אבל "לא ארץ נוכרייה לקחנו, ולא נחלת זרים חמדנו". זוהי ארצנו. אלה מקומות שבהם התרחשו מאורעות גדולים בתולדות עמנו לפני הגלות: ירושלים העתיקה, בית לחם, חברון, שכם, ענתות, בית אל, מַעֲבַר הירדן ועוד ועוד ועוד. כן, כן, גם עמונה".

"יש לי הזכות אחרי עשרות שנים להיות ראש הממשלה שבונה יישוב חדש ביהודה ושומרון".

"אני זוכר את עצמי כחייל צעיר, התגייסתי כחודשיים אחרי מלחמת ששת הימים, באוגוסט 1967, ודבר ראשון שעשינו היה אימוני ניווט רבים וארוכים. ואני זוכר את המסעות שלי יחד עם חבריי ואחר כך עם חייליי ברחבי יהודה ושומרון, מטפסים על הרים וגבעות, יורדים לנקיקים ולגאיות. וכמובן היו לילות שבהם נעצרנו למרגלות הר שילֹה, סיפרתי את זה לאורי אליצור, שהיה ראש הלשכה שלי – הוא שבה את לבי לא בגלל מיומנות אדמיניסטרטיבית יוצאת דופן, אף על פי שהוא היה מיומן, אבל בראש ובראשונה בגלל ערכים משותפים – וסיפרתי לו איך הגעתי כחייל לתל שילה ואת מה הרגשתי שם".

"אגב, אני מתכוון גם לראות את המקום, את האכסניה היפה שהוקמה שם לאחרונה במסגרת תכנית מורשת שאנחנו השקנו. כמובן שם, כשאתה עומד סמוך למקום המשכן בתקופת השופטים, אתה מרגיש רגשות עזים – כך גם כשאתה עומד למרגלות מצודת ביתר, בה נאבקו לוחמי בר-כוכבא בצבא הרומי. ובכל המקומות האלה אתה עומד שם עם קומץ נערים, נושמים את אוויר הלילה – כי בדרך כלל זה היה לילה – והרגשנו שבזכותנו, כך אני הרגשתי, נפלה זכות גדולה מאוד להגשים חלום דורות: לחזור הביתה, לאדמת אבותינו, שבה היכו שורש לפני אלפי שנים".

"אני חייב להדגיש את הנקודה הזאת: כשצה"ל הניף את דגלנו ביהודה ושומרון ובבקעה, הוא לא השתלט על שטח ריבוני של שום מדינה אחרת. העובדה שהירדנים היו שם אחרי 1948, לא הקנתה להם זכות טריטוריאלית מוכרת על ידי הקהילה הבינלאומית. נדמה לי שתי מדינות כן הכירו בזה, אבל כל היתר לא הכירו בזה. להפך – זכותו של העם היהודי על אזורים אלו, הזכות הזאת הוכרה על ידי אומות העולם לפני 100 שנים, בדיוק לפני 100 שנים; בהצהרת בלפור, אחר כך בהסכם ורסאי ובמנדט של חבר-הלאומים".

"באותם ימים לא היה קיים המושג 'הגדה המערבית', ואף אחד לא הציע להבדיל בין יהודה ושומרון לשאר חבלי הארץ. יהודים יכולים היו לחיות בכל מקום. מעת לעת אני שומע את טענת הכזב, לפיה איבדנו את זכותנו לחיות במקומות אלו. אין דבר רחוק מן האמת. מעולם לא איבדנו את הזכות – גם אם נבצר מאיתנו לממש זכות זו הלכה למעשה, וגם זו זכות שאבדה זמנית, כי הרי חזרנו למחוזות רבים במולדתנו".

"אני חייב להגיד שבזמן שלא היינו ביהודה ושומרון ב-19 השנים שבין מלחמת העצמאות לששת הימים, היה ניסיון ברור למחות כל זכר מהנוכחות היהודית, מההיסטוריה היהודית בתוך יהודה ושומרון. מעניין שבאותן שנים ממש הפלסטינים לא ניהלו מאבק לאומי לשחרור מ'עול הכיבוש'; את זה הם לא עשו. הם בדרך פלא, הביעו מחאה קולנית רק כשהסתיימה היעדרותנו הכפויה מן המקומות הללו".

"בצד הרצון להגיע להסדר עם שכנינו הפלסטינים, אנחנו נמשיך לשמור על מפעל ההתיישבות ולחזק אותו. אנו עושים זאת באחריות ובשיקול דעת, תוך התחשבות במכלול רחב של שיקולים. אני רוצה לפרט לכם, אני אומר – אמרתי את זה לנשיא אובמה ואמרתי את זה לנשיא טראמפ, אמרתי את זה מעל במת האו"ם, אמרתי זה בקונגרס האמריקני ואני אומר את זה בכל מקום עם מאות המנהיגים שמגיעים הנה. ישמע את זה עוד מעט גם ראש ממשלת אתיופיה שאליו אני הולך מכאן, אבל הוא כבר שמע את זה – הסכסוך הזה איננו סכסוך טריטוריאלי, הוא איננו סכסוך על יהודה, שומרון ועזה, שאם לא כן הוא לא היה פורץ בכלל כשיהודה, שומרון ועזה היו בידיים ערביות".

"הסכסוך הזה איננו על הקמת מדינה. הסכסוך הזה, לצערי, הוא על השמדת מדינה, מניעת הקמתה במשך עשרות שנים ואחר כך החרבתה לאחר שקמה. ולכן מדינות העולם צריכות לדרוש, כפי שאנחנו דורשים, בצורה הכי ברורה מהפלסטינים להכיר סוף-סוף במדינה היהודית, מדינת הלאום של העם היהודי, להסתלק מהדרישות ומה שהם מכנים זכות השיבה. להכיר בזכותנו לחיות כאן בארצנו".

"אנחנו כינסנו את הקבינט ואנחנו קיבלנו פה-אחד החלטה. אנחנו. היא גם נמסרה לאחרים לאחר שקיבלנו אותה. ההחלטה אומרת את הדבר הבא: אנחנו אמרנו שאנחנו בונים בכל חלקי יהודה ושומרון, זה דבר ראשון, וגם מתכננים בכל חלקי יהודה ושומרון – ואנחנו בונים פנימה החוצה. זה אומר שבונים בתוך היישובים כשיש מקום לבנות, ואם צריך להתרחב ויש צרכי קיום, מביאים ילדים לעולם, מתווספים אנשים ליישובים, אנחנו בונים בצורה צמודת דופן וגם מתכננים ככה. זה הכלל שקיבלנו. זה דבר שאני חושב, נותן לנו הרבה מאוד. יש לנו הרבה מה להרוויח ויש לנו גם הרבה מה להפסיד".

"אני חושב שהדבר הכי חשוב, אני אומר את זה כאן לכם ידידיי – ואני לא אומר ידידיי מן השפה אל החוץ – יש פה חברים, שרים סגני שרים, חברי כנסת, ראשי יישובים, פעילים. גרשון- הוא הראשון שהציע לי להיכנס לחיים הפוליטיים – אתה אשם. אני אומר לכם, אני זוכר את שיחותינו לפני עשרות שנים. אבל אנחנו יכולים לשמור על ההתיישבות, להמשיך לפתח אותה וגם לא להביא אסון על ההתיישבות אם נשכיל לפעול ביחד. זה הדבר החשוב ביותר, לפעול ביחד".

"אם תסתכלו אחורה, על ההיסטוריה הפוליטית של ישראל החדשה, כשהשכלנו לעמוד ביחד – הצלחנו. כשהתפצלנו – לא רק אנחנו הפסדנו, מדינת ישראל וההתיישבות וביטחון ישראל כולם הפסידו. אני באתי הנה היום גם לברך אתכם ואותנו על העשייה הגדולה וגם לומר בצורה ברורה – אנחנו נמשיך לשמור על ההתיישבות, נמשיך לשמור על ארצנו ונמשיך לשמור על מדינתנו יחד".