'אני אדם ערני, כך שאני ישן לא לפני אחת בלילה', שח לי חבר 'ומשום מה, בליל שבועות, בשעה אחת עשרה אני כבר עייף עד כדי שיש שנים שהעייפות מכריעה אותי ואני פשוט נרדם. למה אני מתמודד עם הרצון לישן בלילה כזה גדול?'

אז כמו ליל שבועות, ככה גם ביום צום. לדוגמא, מבחינה הלכתית המתענה תענית יחיד, בגלל חלום נוראי שחושש ממנו, חייב לקבל על עצמו את התענית יום קודם בשעת תפילת המנחה. ואם התענה ללא שקיבל על עצמו תענית. התענית אינה נחשבת לתענית.

מה שמלמד, שחלק מהתענית, זה עצם הידיעה שאני הולך לצום. שכן צום עם הכנה, קשה יותר מאשר צום ללא הכנה מוקדמת.

ככה זה בזמן הצום, המחשבה שאיני יכול לאכול או שאני לא יוכל לאכול היא עושה את הצום לקשה. הצום עצמו פחות קשה מאשר הידיעה שאסור לנו לאכול. לכן, ביום צום העיקר זה לא רק הצום, אלא גם זו צורת החשיבה על החיים, מה אנחנו עושים כדי לחיות את החיים הנכונים, כמו שהיהדות שואפת להשיג מכל יהודי ויהודי.

לשם המחשה, מוצאי יום הכיפורים, אנשים בריאים שהיה להם התעוררות ונהנו מהתפילות הצום היה להם קל כי המחשבה לא היתה מתי הצום נגמר אלא מההנאה וההתעוררות הנמשכים מתפילות היום.

והראיה כי במוצאי הצום אלא שהיו רעבים ביום הצום, לא אחת, יכולים לדבר לפתע עם החבר כאילו הרעב נעלם. הסיבה, בגלל הידיעה שעכשיו אפשר לאכול.
זו תבנית המח האנושי להבין מה אנחנו 'כן' יכולים, ומחשבה 'שאינו' יכול לאכול, יוצרת צורך לאכול, תחושה שעשויה לעורר רעב עם כל הקושי הכרוך בכך.

זה בדיוק מה שקורה בערב שבועות, כמו ביום צום, החשיבה אני לא יכול לאכול יוצרת צורך לאכול, כך בליל שבועות החשיבה אני חייב להיות ער, גורמת למח לחשוב הפוך, אני חייב לישון

חשיבה שמגלה לנו כי אם אנחנו רוצים להיות ערים, פשוט לשבת וללמוד, והמקבל על עצמו עול תורה מעבירים ממנו את הרעב ביום הצום והעייפות בליל שבועות וליל הושענא רבה.