כילדה קטנה אני צועדת יד ביד עם אבא בהתרגשות עצומה. טיילת ארמון הנציב מקבלת אותנו עם ריח המסעדה, אוכלוסייה יהודית מעורבת עם ערבית ובנוף איזה מקום רפורמי שאבא הזכיר כל פעם שהוא כמו המיסיון.
ירושלים של זהב.

אני אוהבת את ירושלים, את ריחה הענוג ואת האוויר אשר ממלא את הלב בהתרגשות של רוחניות מגיעה. אני משקיפה אל מקום המקדש, מרגישה את רטט הקדושה העובר אלי דרך ידו של אבי. כיפת הזהב של מסגד אל אקצא מנצנצת בשמש, ואני שואבת לתוכי את ירושלים שלי. ירושלים של זהב. מדמיינת את בית המקדש נישא בתפארתו על הר הבית.
דור עשירי בירושלים.

עברו ימים, חלפו שנים. ליבי עדיין עם ירושלים שלי. אך התגלגלו העניינים ומצאתי את עצמי מתרחקת. נתניהו טען שירושלים לא נכבשה ירושלים שוחררה. ירושלים לא נכבשה, אין על כך עוררין. ירושלים שלנו מדורי דורות.
אבל ירושלים שלי לא שוחררה.

כבר אין גבול פיזי העובר ליד שכונת שמעון הצדיק ושייח ג'ראח דרך שכונת ימין משה לקריית שמואל הצמודה לקטמון. אבל כדי להגיע לכותל לשפוך תפילתי, וליד הכותל אין חניה לרכב, אני צריכה לנסוע ברכבת הקלה ללכת ברגל מכיכר צה"ל דרך שער יפו, ולהתפלל שאגיע בשלום אל שריד בית מקדשנו בלי סכין בצוואר.

אז אני מסתכלת בעיניים כמהות אל ירושלים שלי, ורואה שעדיין ירושלים חצויה. לא רשמית, לא פיזית , לא ממשית בכלל.
אצלי ירושלים עדיין לא שוחררה.

אני נוסעת לפרנסתי יום יום לירושלים, יום יום הלוך ושוב דרך כביש 443. היו ימים שפחדתי לנסוע. הכביש מסוכן. יום אחד קבלתי אבן מתנה משונאי ישראל שמעבר לגדר המנסים להרחיק אותי מירושלים שלי.
ירושלים שלי עדיין לא שוחררה.

אני צועדת ברחובות ירושלים ושואל את עצמי, אימתי? אימתי ישבו זקנים וזקנו ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו. בלי פחד בלי חשש .
כשירושלים שלי תהיה משוחררת.

אבל אצלי ירושלים שלי לא משוחררת, וההרגשה הזו קיימת תמיד. לוחצת מעט על הלב. מתפללת מייחלת…

"מסופר על רבי עקיבא וחכמים שהיו מהלכים בהר הבית לאחר החורבן, וראו שועל יוצא מבית קודש – הקודשים, והתחילו בוכים ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: ומפני מה אתם בוכים אמרו לו, מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?

אמר להם לכך אני משחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש…", בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים…". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו, 'עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו'.

וזה מה שזה אומר לי, יום אחד ירושלים שלי תהיה משוחררת.
ואז נעלה בגאון לירושלים הבנויה לבית מקדשינו, לעבדך באמת.

ובא לציון גואל.