"מכובדיי, לפני 50 שנה שבו בנים לגבולם. לפני 50 שנה נִרְפָּא פצע היסטורי. לפני 50 שנה חזרנו ללב בירתנו וארצנו, ולפני 50 שנה לא כבשנו, שחררנו.

בגבורת לוחמינו ובאהבת עמנו, שוב חוברה לה יחדיו ירושלים, ועל כן אני אומר היום לעולם בקול צלול וברור: ירושלים הייתה ותמיד תהיה בירת ישראל. הר הבית והכותל המערבי תמיד יישארו בריבונות ישראל.

ידידיי, אלה מאיתנו שהיינו עדים לאיחוד קרעיה של ירושלים, לעולם נזכור את הרגעים המרטיטים ההם לפני יובל שנים. בבוקר הראשון של הקרבות התעוררתי בביתי, לא רחוק מכאן, לקול נפץ אדיר. מיהרתי לעלות לגג, ומשם צפיתי בפגזים הירדניים שנחתו מסביב, ועל כל ירושלים. רוב הפגזים נפלו בשטחים פתוחים, אבל כמה מהם פגעו בבתי מגורים. היו לנו הרוגים ופצועים. נאצר איים: "לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי", גם ירדן וסוריה היו עימו. עמדנו כשגבנו אל הקיר והתלכדנו כאיש אחד – חיילים ואזרחים, חזית ועורף.

צה"ל, אני אומר זאת לך אדוני הרמטכ"ל, ולאחראים על זרועות הביטחון שלנו, צה"ל נלחם בגבורה אדירה.

ביום השלישי למלחמה הדהדה הידיעה שהר הבית והכותל המערבי בידינו. שאגה אדירה עברה ממקלט למקלט. התרוממות הרוח הייתה כבירה. לא רק בארץ, בכל העולם היהודי. כמו סכר שנפרץ, הרגשות גאו מכל עבר והחזירו אותנו לימי דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו, המכבים ובר-כוכבא, הרמב"ם והרמב"ן ותלמידיו של הגאון מווילנה, שאף הם תקעו יתד בירושלים. צנחנינו התרפקו בדמעות על אבני הכותל המשוחרר.

בעקבותיהם נהרו אליו אלפי ישראלים בנחשול אדיר, ואני בתוכם. זרמנו יחד, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, דתיים וחילונים. תחילה דרך פירצה ליד בניין העירייה, משם אל בין החומות ואז בסמטאות שמוליכות אל הכותל. אני זוכר היטב, נגעתי באבנים הענקיות במורא ובהשתאות. הרגשתי שבאבני הכותל מוטבעת נשמת האומה. ואני חייב לומר לכם שהייתה לי בדיוק אותה תחושה בקבר רחל, במערת המכפלה, בכל המקומות שבהם עוצבה זהותו של עם ישראל.

שבנו לכור מחצבתנו, שבנו לירושלים, שיש לנו זכות ראשונים בה. בירושלים כל נעיצת מעדר באדמה מעלה שרידים מעברנו הקדום, ועל ירושלים הזלנו ים של דמעות במהלך הדורות, על נהרות בבל ובטולדו, בקזבלנקה ובגטו ורשה.

שבועתנו העקבית, "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם הַבְּנוּיָה", אין לה משל בתולדות העמים. ולמרות כל זאת, למרות הקשר האמיץ והייחודי שלנו לירושלים, שמאיר כמו שמש בצהרי היום, יש מי שבוחרים להתכחש לזיקתנו הברורה אליה. בעזות מצח הם מציירים אותנו כזרים בארצנו, בבירתנו.

לא ידידיי. לא דבקותנו בירושלים דורשת הסבר, אלא הניסיון המחפיר להפקיע מידינו את הזיקה לירושלים ואת הריבונות בירושלים. איפה היו אונסק"ו ודומיו כשבמשך 19 שנים נשללה מאיתנו זכות הגישה החופשית לקודשי עמנו? מדוע לא נשמע קולם כשבירושלים המזרחית נותץ כל זכר לקיום היהודי? ובכן מול מפגן הצביעות הזה, שמגיע לצערי לשיאים הזויים, אנחנו נמשיך להתעקש בכל כוחנו על האמת: ירושלים הייתה מאז ומקדם בירתו הלאומית של עם ישראל בלבד, ולא של שום עם אחר.

איננו צריכים לתרץ את נוכחותנו בירושלים. איננו חייבים על כך שום התנצלות. אנחנו נמצאים בירושלים בזכות, זכות שאין גדולה ממנה, והזכות הזאת רק מקבלת חיזוק מהיותנו המדינה הדמוקרטית האמיתית היחידה במזרח התיכון.

במזרח התיכון מיעוטים נרדפים עד מוות. בתי תפילה מוחרבים – בתי-כנסת, כנסיות, מסגדים. אתרים קדושים הופכים לאבק, ואוצרות מורשת נדירים נמחקים מעל פני האדמה. ומנגד, ראו מה קורה בירושלים תחת ריבונות ישראל. אנו שומרים בקפידה על האתרים הקדושים ומבטיחים חופש פולחן לכל. וכך נמשיך לקיים בירושלים חיים בכבוד הדדי ובסובלנות – ורבותיי, נמשיך לבנות את ירושלים בירתנו. כי מציון יוצאת תורה, ומציון יוצאת תוכנה: מסורת וחדשנות, שורשי העבר וצמרות העתיד.

זאת ירושלים, מוצפת אור, קורנת תקוות ההתחדשות והקידמה לכל תושביה, ואנחנו נקפיד על כך, וכך נפעל.

50 שנה מלאו לניצחון הגדול, והניצחון הזה ששם ללעג את אלה שלעגו לנו. לפני 2,500 שנה שאל בביטול סַנְבַלַט, מאויבי יהודה בתקופת שיבת ציון: "הַיְחַיוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר, וְהֵמָה שְׂרוּפוֹת?". במהלך הדורות, ובדורנו אנו, נתנו לכך תשובה מוחצת: כן, אנחנו נְחַיֶה את האבנים! מערמות העפר והאפר הקמנו מקדש. מהאבנים השרופות הללו נחמיה בנה חומות. מהכיסופים והגעגועים רקמנו את תקומת ציון. גם בזמנים הקשים ביותר הבטחנו לעצמנו שנחזור הביתה, ואכן אנחנו ניצבים פה בגאווה ובגאון, בירושלים, שהיא משוש חיינו, תפארת עמנו, בירתנו הנצחית והמאוחדת עד עולם".