את התכנית שלי הבוקר פתחתי בסיפור מתוך עלון באר הפרשה – דברים שנערכו ונלקטו מתוך דברי שיחותיו של הגאון הצדיק רבי אברהם אלימלך בידרמן. בעלי הקריא לי את הסיפור בשבת ואני לא יכולתי לעצור את דמעותי.. לקחתי לעצמי חרות להביא בפניכם את הסיפור בשינויים קלים כשכמובן המסר והתוכן זהים.

וכך מספר הגאון הצדיק ר' אלימלך בידרמן.
פעם שאל הרב הקדוש הבית ישראל מגור את ר' ברוך קמינר האם מקום מגוריו קרוב למושב הזקנים בוויז'ניץ, מיד ענה ר' ברוך שכן, למרות שבפועל היה גר מרחק חצי שעה משם. אבל אם הרבי רוצה משהו אז ברור שאומרים כן.. וכאן סיפר הרבי על יהודי גלמוד וערירי השוהה שם בבית האבות. אין לו שום מכר, אח או רע והוא בודד מאוד.

אותו יהודי גלמוד ניצול שואה הגיע לארץ לאחר שאיבד את כל משפחתו. הוא הגיע אל הרבי מגור ושפך את מר ליבו על בדידותו הרבה ועל כוס התרעלה ששתה שם אצל הצורר הנאצי ימ"ש. הוא ביקש שאסדר לו חברותא ללימוד בכל יום. אני מבקש ממך ר' ברוך שתשמש לאותו יהודי חברותא על מנת להפיג מעט את בדידותו הרבה. נו, הרב'ה מבקש, קמים ועושים. כבר למחרת עשה ר' ברוך קמינר צעדה ארוכה לבית האבות כדי למלא את מבוקשו של הרבי. וכך ישב ולמד איתו חברותא במשך כמה שעות.

והנה בכל פעם שהיה ר' ברוך נכנס לאותו בית אבות היה שואל לשלומם של כל בני המקום שנקלע בדרכו לידם..

לא ארכו הימים ואותו גלמוד אוד מוצל מאש הבחין בכך ומיד ביקש מר' ברוך בקשה. הנה אתה בא ללמוד איתי, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה אנא כשאתה מגיע אלי, אל תיגש אל אף אחד חוץ ממני ואל תדרוש בשלומם! רבי ברוך בהכירו את האיש התפלא מאוד על הבקשה המוזרה והוא ניסה לדובב ולשאול אותו על מה ולמה יצא הקצף, האם מישהו חלילה פגע בו ולמה הוא לא מוכן שאדרוש בשלומם של דרי המקום?

וכאן לי באופן אישי ממש נקרע הלב ותקשיבו לתשובה של אותו יהודי גלמוד. תראה, שח היהודי בקול שבור, לכל אלו יש קרובי משפחה. קרובים יותר או פחות אבל יש להם אנשים שבאים לבקר אותם ולדרוש בשלומם. יש להם ילדים, נכדים וכשהם באים לבקר אף אחד מהם אינו מתעניין בשלומי. אפילו את פניהם אינם מפנים אלי. ואני שאיבדתי את כל משפחתי במלחמה, את הורי, אחי, אישתי וילדי אף אחד לא נשאר, אני רוצה להרגיש כי יש איזו בריה בעולם, כי יש מישהו אחד שאני שווה בעיניו..

וכאן פרץ אותו יהודי בבכי ואף אני לא יכולתי לעצור את דמעותי.. והיה רבי ברוך מפליא ומפליג במהותו של אדם, כי יהודי זה כבר שתה מכוס התרעלה בשיעור חזון איש, איבד את כל בני משפחתו והוא נוסע עד לירושלים לבקש מהרבי שיסדר לו חברותא ועדיין לא תשקוט סערת רוחו אם מאן דהו עובר ואינו שואל לשלומו כי בזה הוא מרגיש שאינו שווה בעיני באי עולם..

הסיפור הזה ממש מרעיד את אמות הסיפין..

אני חושבת על כל אותם ניצולי שואה שאחרי כל הסבל הנוראי שהיה מנת חלקם, הם הגיעו לארץ בערום ובחוסר כל וכאן עוד זלזלו בהם והם הרגישו כל כך בודדים. ואני רוצה לומר עוד משהו.. האם אתן מורות, יכולות להבטיח שאין אף אחת בכיתה שסובלת מבידוד חברתי? שאין אף אחת שצמאה לאיזו חברה שתזמין אותה פעם ללמוד יחד למבחן?

האם אתם מלמדים בחיידר, או ר"מים בישיבה, האם ברור לכם שאין אף תלמיד שמרגיש בודד? שאין לו חברים? שלאף אחד לא אכפת ממנו? או בלשון הרחוב שאף אחד לא סופר אותו? אתם מבינים שמדובר ממש בדיני נפשות?
ואם יש מושב זקנים ליד הבית שלכם, האם אתם בדקתם פעם שלכל הקשישים שם יש קרובי משפחה? שאף אחד לא משווע למישהו שייכנס פעם רק לדרוש בשלומו?

המאמץ לפעמים הוא כל כך קטן, חיוך, דרישת שלום, לחיצת יד חמה ואולי אולי הצלתם עוד נפש מישראל.

בשורות טובות!