כל הלילה הוא התהפך, הגיע לבקר מדי פעם את כל ישני הבית, בדק שהם נושמים סדיר, נאנח אנחות של התרגשות, דיבר עם הפרפרים שהתעופפו לו בחלל הבטן, מחר, הוא מצטרף לליגת הגדולים, ממחר התפילין שעל ראשו יהיו מצווה יומיומית, ממחר הוא יכול לברך את עם ישראל בשלום, כהן חדש מצטרף לקהילת הכהנים הענקית העולמית.
ילד של בר מצווה.

ביום אחד הם גדלים, בלי שום התראה או איתות מוקדם. נכון יש את השלבים, שמכינים אותך נפשית לשינוי האבולוציוני הזה, יש את הרגעים האלה שאת מביטה נכוחה ואומרת, את זה גידלתי ורוממתי??!, "איך גדל ונהיה לנער?".

אין בית ספר שמכין אמא לשלבי ההתפתחות ולא, מה שכתוב בספרים לא ממש מתכתב עם המציאות, זוכרת שעוד היה לי זמן לקרוא את כל ה"גדלי אותם באהבה ושלווה מאת פרופסור זינגר- משהו" או ספרי תוכחה ואמת ושלום וגידול ילדים, כל פעם שמשהו לא הסתדר במציאות בדיוק כמו בספר הייתי רצה לעמוד 17 פיסקה שלוש ומקריאה לו מה כתוב ומנסה להבין עם מי הטעות פה. דמיינתי שאני בלה לה לנד של הורות והחיים 'ביי דה בוק', אז דמיינתי.

המציאות; כמו רק שהיא יודעת, אוהבת לטפוח על הפנים בנונשלנטיות ולהוכיח שהיא כל יכולה ומה שכתוב בספרים נשאר שם, על המדף.

חשבתם פעם על כך שפתאום יש יצור נוסף שמביע דעה על הבגדים שהוא אמור ללבוש, על צבע המכנס, או מספר החלקים בכיפה ועל כך שתהיה שטוחה ולא סטייל גור..

יש דברים שקשים לעיכול, פתאום מישהו מביע דעה, קובל על מעשים, מתריס על ההורות, בוחר לעצמו את הפלייליסט, ביום בהיר את מוצאת את עצמך מאזינה למוזיקה ים תיכונית, ואני בכלל התכוונתי לגדל אשכנזי, פתאום הטעם שלך במוזיקה כבר לא רלוונטי ושהם רוצים לרצות אותך הם שמים קה אכסוף של קרלין שארד להם מהווריד על הסלסולים.

ההורים של היום מתמודדים עם התפתחות מואצת (ופליז לא לחפור לי על זה שזה קשור לתזונה) ההורים של היום לומדים מושגים מצוציקים בני 7 על מהות החיים.

בזמן שההורים לומדים באיטיות של צב גוסס איך העולם של מציאות רבודה מתקיים, הילדים של היום חיים אותה. ומבעד לשבבי הטכנולגיה והקידמה הם מסתכלים עליכם במבט מרחם כזה שאומר "היי אתם אולד פאשן, תהיו רלוונטיים".

ולולא עשרת הדברות שחקוקות באבן, והתורה שאנו חיים על פיה המצב היה קשה שבעתיים.

ואם נדבר אקטואלית.
הימים הללו שמסמלים יותר מכל את מצוות ואהבת ומצוות שבין אדם לחברו
הם רלוונטיים לנצח ולא חל עליהם חוק התיישנות גם אם יהיו חבר'ה שינסו להוכיח שכן.
ונראה שגם הילדים שלנו מבינים את זה

איך אני יודעת?
כי בתום מסע קניות של פריטים חומריים, כן גם חפתים מסיליקון וחולצה של 'ברוקס', קרא לי בן הבר מצווה "אמא, אני רוצה לברך אותך ביום הגדול שלי, שתהיי בריאה, ומאושרת ולעולם לא אסב לך צער" וכך נתתי לדמעות לזלוג חופשי על הלחיים ולמילים החמות להכנס לי עמוק ללב בפנים בין אונה אחת לשנייה. רגעים כאלה נוצרים, לעולם.