בימים האלה שבה אליי נוסטלגיית ילדות מתוקה, כמו המרשמלו הדביק שמצטמק לו לאטו על האש. נזכרת בערגה בימים ההם, אסופת שכנות על גג של בניין רעוע, מחכות שם בכיליון עין וגרון לזכות להציץ בזיקוק הראשון. צפירות של זיכרון, של כאב ושל געגוע, שאלות תם על מהות הימים; על הנופלים, על החללים, ועל הקשר שלנו כחרדים לכל זה. עד היום.
היום, ממבט בוגר אני עדיין מנסה להבין את מה שאז המבוגרים ניסו להסביר, טעמו של יום החופש עדיין לא פג, הדגל עדיין בחצי התורן, הטקסיות והממלכתיות כמו ממציאה עצמה כל פעם מחדש. נבובה משהו, מנסה לאחוז בכל כוחה בדגלנים, יחידות תקשור ותקשוב, ובצעידה נחושה אל העתיד, אל רגבי אדמה שסופגים ויספגו את דמם של קדושים וחללים שמתו על מלחמת הארץ המתישה, הקדושה.
במדינה הקטנטנה שלנו חיים חרדים לצד חילונים לצד דתיים לאומיים, הטרוגניה מושלמת. הימים האלה מעלים אינסוף שאלות תהיות וניסיונות הסברה של שני הצדדים. ביקשנו מהאסטרטג אברהם קרויזר שיעשה לנו מעט סדר בדברים.
מה לדעתך צריך להיות היחס של הציבור החרדי למדינת ישראל, מוסדותיה וסמליה?
"זו שאלה כבדת משקל, כיון שהיא מקפלת בחובה המון. חרדי פירושו הוא החרד לדבר ה׳, חרדי הוא אדם החי על פי התורה ההלכה והמסורה. חרדי חי באופן תמידי תחת הקריאה מי לה' אלי. כמשה רבינו בשעתו בזמן חטא העגל שנוצר על ידי הערב רב, משה מפריד בין המחנות. ערכי הציבור החרדי הם ערכי התורה. רק שמעבר לחיים על פי ההלכה והמסורת הנהוגה בקרב החרדים אל דברו, החרדי נבדל בשפתו, במלבושו, בחינוך שבו ילדיו מתחנכים, במאכלים הנכנסים לפיו, וכמובן שכל זה מושתת על 'ועשית ככל אשר יורוך', בכל מצב, לא רק בכשרות המאכל. אלא גם בדעה ובהנהגה".
"ולכן, לחרדים אין שותפות רעיונית במדינת ישראל של הציונים החילונים שהשתיתו מדינה שלא על פי התורה והמצווה. אין אני כחרדי מאמץ את סמליה ובטח שאיני חולק את אותם אלו שמקורם במנהגי האומות. אולם בל נשכח. כי אותה תורה, בשם אותה היבדלות, מצווים אנו על הכרת הטוב. מחויבים אנו שלא לבזות ולא לפגוע גם במי שאינו חי לפי תורה. ולכן, לציבור החרדי יש הכרת הטוב למדינה. הכרת הטוב שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים. אין אנו מבזים או מזלזלים בסמליה, מתפללים אנו בכל תפילה כי 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', כי אין לנו ארץ אחרת".
"אנחנו מצד אחד חלק מהגורל של מדינת ישראל. מתים ביחד. מאוימים ביחד. אך נבדלים באורח חיינו. החיילים שלנו חובשים את ספסלי בית המדרש ושם נמצאת המלחמה האמיתית שלהם. חשוב לציין כי אנו ציונים לא פחות. מדי יום אנו מתפללים על שלומה וגאולתה של הארץ וזה חקוק על מדינת ישראל. עם ישראל נשאר לשרוד רק בזכות בורא העולם. שמירת התורה והמצוות היא תנאי סף לקיומנו כאן".
ערבות הדדית? איך אתה אומר דבר כזה לאמא ששולחת את בנה לחזית להילחם ואתה שולח את בנך ללמוד תורה?
"בן גוריון, כשנופף בספר התנ"ך בהופיעו לפני ועדת פיל, באומרו 'הנה הקושאן שלנו', לא תלש לפני הדיון את הדף שאומר 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי… ולכן מבחינתנו לימוד התורה ושמירת המצוות היא חלק מאותה ערבות הדדית, היא נשיאת הלפיד המאיר לפני המחנה. אגב, נשיאה שאינה ניטלת בשווה, אין ספק שגורלנו קשור יחד. שונאי ישראל החפצים בהשמדתה אינה מבחינים בין שומר תורה לאלו שלא, כולם מבחינתם יהודים".
כלומר, לדעתך דווקא יצירת החיץ, הבידול, אלו הגורמים לכבוד הדדי, להערכה ולהיותנו עם מאוחד?
"מצות 'ואהבת לרעך כמוך' חלה גם חלה על כל יהודי, וחובה עלינו לאהוב כל יהודי ולקרבו. יש בנו גם הכרת הטוב למדינת ישראל על מכלול פרטים ועובדות, בשם הדמקורטיה והליברליזם האמיתי, וגם בשם מסורת של אלפי שנים.
"ומכל הסיבות שבעולם, אנו דבקים באורח חיינו, מציבים גדר וסייג על-מנת שלא לאפשר לרוחות זרות לחדור למחננו, מציבים בראש את חינוך ילדינו ודור ההמשך, נאבקים על הפרהסיה וצביונה היהודי של מדינת היהודים; למעננו, למען כל העם הזה; למען המשכו של המועדון הותיק והמפואר. אנחנו העם הכי סובל בתולדות האנושות, אבל גם העם הכי שורד. חיבוק ואהבה כן, אבל לא ויתור על קוצו של יו"ד. כי זוהי חירותנו ועצמאותנו האמיתית. לזאת אנו מחויבים. כי בנו בחרת ואותנו קידשת".