בשלהי סיוון תש"א כבשו הגרמנים את קובנה. בחדשים הראשונים לכיבוש, ביצעו לאומנים ליטאיים פוגרומים נוראים בפרבר סלבודקה, הפרבר היהודי העתיק. בפוגרומים נרצחו כ-800 יהודים, ביניהם ר' שלמה זלמן אוסובסקי ור' שרגא הורביץ הי"ד, שנרצחו בצורות אכזריות ביותר.

לעיניהם של חיילים גרמנים ולקול מצהלות ההמון הליטאי נתפסו ברחובות בידי ליטאים עשרות גברים יהודיים, נרצחו באכזריות בידי "פארטיזנים" (קבוצות לאומניות) ליטאים בחצר המוסך של החברה הליטאית "לייטוקיס" שבמרכז העיר, או הוצאו מן הבתים, הובלו לפורט (מצודה) השביעי או לכלא סגור. בחטיפות ברחובות נחטפו בחודש אחד 1200 גברים יהודיים מן הבתים והרחובות, נכלאו ואחר כך נרצחו. הליטאים גילו תאוות רצח ופעלו בעצמם, כשהם מקבלים את גיבוי הגרמנים.

מיד עם הכיבוש הנאצי החלו פיטורי יהודים מכל מוסדות הציבור, שבהם עבדו. היהודים חויבו לסגור את כל החנויות שבבעלותם או למוסרן לליטאים. על לוחות המודעות פורסמו הוראות מגבילות עבור היהודים, כגון: חובת הליכה בכבישים בלבד ואיסור להשתמש במדרכות; חיוב לענוד טלאי צהוב על בגדיהם בצד שמאל מלפנים ומאחור; חובה למסור לשלטונות את מקלטי הרדיו ואת הנשק שברשותם; איסור לקנות בחנויות נוצריות; איסור כניסה לשוק לפני השעה 10:00 ועוד.

באב תש"א הורו הגרמנים על הקמת הגטו. כל יהודי קובנה חויבו להימצא תוך שבועיים בגטו שבפרבר סלבודקה, פרבר עתיק בקובנה, מקום משכנה של הישיבה המפורסמת בעיר. 30,000 איש עברו לשם, ואז סגרו בעדם הגרמנים, ויהודי קובנה נכלאו בגטו.

חייהם היו קשים מנשוא ולמרות הכל הם נשארו נאמנים ליהדותם, שמרו באדיקות על ההלכות השונות והפנו שאלות שונות לרבני הגטו, שאלות שהועלו בשו"ת מיוחד. גנזך קידוש ה' עוסק בתיעוד ובהנצחה והעלה פרוייקט מיוחד הנקרא "ממעמקים קראתיך" שם קובצו סיפורי גטו קובנא והשאלות השונות שהרבנים נשאלו ע"י תושבי הגטו, כולל נסיבות השאלה, הנה מספר שאלות מרתקות שמוכיחות על איכותם של יהודי קובנא ועל נאמנותם ללא סייג להלכות ולמצוות.

שאלה:
"האם מותר להכניס עצמו לסכנה בגלל תורה ותפילה בציבור?"
הרקע לשאלה: ביום י"ג באלול הוציא הצר הצורר הנאצי ימ"ש את הצו האוסר על היהודים כלואי הגטו לברך את ה' במקהלות ולהתאסף בבתי כנסיות ובתי מדרשות לתורה ולתפילה, ולזעוק לה' בצר להם ולהפיל לפניו תחינה שיעזור להם ויושיע לחלץ נפשם מן המיצר. וכל העובר על הפקודה אחת דתו להמית.

התכנסות של היהודים במקום התפילה והלימוד הביאה מזור לנפשם הפצועה והדואבת והגרמנים לא ראו זאת בעין יפה מטרתם היתה לדכאות את היהודים ולהשפיל את רוחם ונפשם.

תשובה:
"לא מלאני ליבי להורות לשואל שילך לסכן את עצמו ולהתמסר על קדושת השם לשם תורה ותפילה בציבור, כי מי יודע אם מחשבתו זכה מכל שמץ וסיג עד שיהא במדרגת מעלת דניאל וחבריו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם אפילו על דבר שיש לדרוש עליו 'וחי בהם ולא שימות בהם', אבל מאידך גיסא לא אסרתי עליו לעשות כן מטעם מה שכתב הרמב"ם שהרי כל ישראל קדושים הם ובעלי נפש שחוצבה משמי מרומים ממעלות הכי עליונות. כי מצד הדין יש להשאיר את הדבר הזה להכרעת כל אחד ואחד לפי גודל הרגשתו ומעלתו אהבתו ויראתו, ובוודאי שבעל הדין והרחמים יורה לו את דרכו, דרך חיים.

ולכן בוודאי שיש למסור את הנפש על קיום התורה והתפילה ולעשות כמעשה דניאל איש חמודות שמסר את נפשו וגופו על התפילה למרות שידע שיטילוהו ויזרקוהו לגוב של אריות, וכן נהגו זרע קודש בני קל חי שהמשיכו לנהוג כמנהגם מקדמת דנא ללמוד ולהתפלל בצבור ולברך את ד' במקהלות ולקבוע עתים לתורה ברבים". ("שו"ת ממעמקים", חלק ב' סימן י"א, עמ' נ"ט).

שאלה:
"האם מותר לנער מכלואי הגטו להניח תפילין קודם שמלאו לו י"ג שנה שמא לא יגיע לגיל הזה?"
הרקע לשאלה: בין תלמידי 'תפארת בחורים', הצטיין נער אחד ממשפחת שערעשעווסקי שבקובנה, הוא התמסר בכל מאודו ללימוד התורה, ולמרות שעדיין לא הגיע לגיל מצוות היה חדור אהבה ויראה כזקן ורגיל, והיה מדקדק במצוות כגדול שהגיע לכלל שנותיו. ונשאלתי על ידי בן יקרי זה, אם מותר לו להקדים מצות הנחת תפילין אף על פי שעדיין לא הגיע לגיל של י"ג שנה, שהרי מי יודע מה ילד יום… מי יודע אם יזכה להגיע לגיל של י"ג שנה ולקיים מצווה גדולה זו של הנחת תפילין. ולזאת עז רצונו להקדים בקיום מצווה גדולה זו כל זמן עדיין נמצא בחיים, למרות שעדיין לא הגיע לגיל של י"ג שנה.

תשובה:
"מרן הבית יוסף ובעל ה'בית חדש' סברו שאף על פי שמן התורה קטן פטור מתפילין בדומה לכל מצוות עשה שבתורה שהקטנים פטורין בהם, מכל מקום מצד דין חינוך ודאי יש לחנכם בזה, ואם הם יודעים לשמור עצמם להתנהג עם התפילין בקדושה לא יישן בהם וכו' יש להרגילם להניח תפילין מטעם חינוך. ואם כן בנידון שאלתנו, שילד שעשועים זה שנפשו חשקה לזכות לקיים מצווה גדולה זו של הנחת תפילין כי חושש פן לא יזכה לקיים אותה, ודאי שיש להרשות לו להניח תפילין, ובן יקיר זה בהיותו ירא וחרד ולימודו בידו, ודאי שיזהר כשיניח את התפילין להיות בקדושה וטהרה כדין…

וכן עשיתי הלכה למעשה שהוריתי לו שמותר לו להניח תפילין אף שעדיין קטן הוא, אלא שהזהרתי אותו שבמקום שלא יהיה מנין בלעדיו, שיודיע להם שעדיין קטן הוא ואין לצרפו למניין למרות שהוא מניח תפילין. ואכן לבו ניבא לו לבן יקיר זה כשבא לשאול את שאלתו ולמרבה הכאב והצער ביום ג' ניסן שנת תש"ד בעת שהגרמנים הארורים ימ"ש העבירו 'קינדער אקציאן', נלקח גם הוא עם המוני ילדי ישראל להורג". (שו"ת ממעמקים, חלק ה', שאלה י' עמ' צ"ד).

הערה: הנער גיבור המעשה זכה להינצל בדרך ניסית, והוא ר' אריה לייב זיסמאן שיח' מארצות הברית,. יושבי המחנה שיערו כי כאשר נתפס הוא נלקח למוות, אך למעשה הועבר למחנה אחר ובעזרת השם שרד וזכה להקים משפחה חשובה בישראל.

בפגישה עמו ועם משפחתו שמענו את סיפור התפילין גם מכלי ראשון, וכך נודעו לנו פרטים על ההשגחה הפרטית שליוותה את התפילין של לייב'לה.

בטרם פרצה המלחמה קנה לו אביו זוג מגפיים שהיו גדולים ממידתו, שם הטמין הנער את התפילין. הוא נלקח מגטו קובנה עם קבוצת ילדים לדכאו ומשם לאושוויץ-בירקנאו, שם ציוו עליהם להתפשט ולנער את נעליהם. כל החפצים שהיו מוסתרים בנעליים נערמו בערמה גבוהה, והנער התמלא צער על התפילין שנלקחו ממנו. ברגע מסוים החליט לעורר מהומה עם כל הילדים. ואז כאשר השומר הסיח דעתו, הצליח להחזיר לרשותו את התפילין, ולהטמינם שוב במגפיו. את התפילין הללו המשיך להניח באושוויץ ולזכות בהם גם אחרים.

שאלה:
"האם מותר ליתן ילדי ישראל לעכו"ם שיטמנם עד אחר המלחמה באופן ספק אם יישארו ההורים בחיים ויושארו הילדים בידי עכו"ם וילכו באמונתם ובדרכם?
האם מותר לעשות כן מצד הדין, מאחר שספק גדול אם יישארו ההורים בחיים והתינוקות הללו ייטמעו בין גויים ולא יידעו עמם ומולדתם?"
הרקע לשאלה: חודשים אחדים לפני שהגרמנים ימ"ש הוציאו לפועל את הרג הילדים היהודים הידוע בשם 'אקציית הילדים' בגטו קובנה בימים ג' וד' ניסן תש"ד, כבר נפוצה שמועה לא טובה בגטו על פעולת זוועה זו שהזדים הארורים עומדים להעביר. בפעולת רצח המוני זה נרצחו אז כאלף ומאתים ילד. ההורים האומללים חיפשו עצות ותחבולות איך להבריח את ילדיהם מידי הרוצחים כדי להצילם מטבח השמד הזה.
אחת העצות הייתה לקנות תעודות לידה מגויים בהם היה כתוב שם נכרי, ולשים תעודה כזאת בתוך העטיפות של העוללים שבהן עטפו את החבילות החיות הללו, שהיו נזרקות על יד בתי יתומים של גויים, או ליד בתי יראתם, כדי שהגויים יחשבו על סמך תעודות אלה שהתינוק הוא תינוקו של נכרים, למען יאספוהו אליהם ויגדלוהו כאחד האסופים. והיו כאלה שמסרו את ילדיהם למכיריהם הנכרים שיחביאום עד לאחר המלחמה ואז יחזירום להוריהם היהודים אם יהיו בחיים.

תשובה:
"מכיוון שיש סכנת נפש ודאית לתינוקות הללו באם לא ימסרו לבית נכרים אלו המבטיחים להורים שיחזירו להם את תינוקותיהם אחרי המלחמה, אמרינן בזה אין ספק מוציא מידי ודאי, דהרי סכנת הנפש היא ודאית, ואילו שהנכרים המקבלים את התינוקות של היהודים ירעו להם וישחיתום הוא רק חשש וספק, לכן אנו אומרים לעניין זה אין ספק מוציא מידי ודאי, ומותר למסור להם התינוקות.

ולא עוד אפילו אם נניח שהורי התינוקות תידבקם הרעה וימותו בימי הרעה והיגון, מכל מקום הלא כלל גדול הוא בידינו שאין לך ישראל בלא גואלים, ומאוד יתכן שאחד מבני משפחתם יבוא אחרי המלחמה לדרוש ולבקש את התינוקות מבתי נכרים הללו, ואפילו אם לא ישאר בחיים שום אחד ממשפחת התינוקות הלא כל ישראל הם קרוביהם וגואליהם, כפי שראינו אחרי המלחמה שהרבה אנשים משארית הפליטה שנשארו בחיים, עסקו בהצלת ילדים כאלו". (שו"ת ממעמקים, חלק ה', סימן ט' עמ' פ"ד).

שאלה:
"האם מותר לבשל בשבת בגטו?"
הרקע לשאלה: מדי יום היו מוציאים מן הגטו למעלה מאלף יהודים כדי להעבידם בפרך בשדה התעופה ולענותם בסבלותם. והנה בא לפני תלמידי יעקב הי"ד ונפשו בשאלתו, היות ויש לו האפשרות להינצל בעבודה במטבח. אמנם שם יהיה נאלץ ומוכרח לעבוד במלאכת הבישול גם בשבת, אולם מאחר שעל ידי כך הוא ינצל מעבודת הכפייה הקשה שבשדה התעופה המכלה את הנפש ושוברת את הגוף, אולי יש בה משום פיקוח נפש שיוכל לאכול והשביע נפשו הרעבה ב'מרק השחור' ויוכל להחזיק מעמד לבל יבולע לו מהרעב הכללי השורר בגטו. ועוד הוא שואל אם מותר לו לאכול בעצמו ביום השבת מ'המרק השחור' שהוא מבשל בשבת.

תשובה:
"מותר לעבוד במלאכת הבישול בשבת, שהרי ע"י כך יהיה לו גם מעט אוכל להשיב את נפשו. וכן אין כאן שום איסור עליו לאכול את ה'מרק השחור' שהוא מבשל בשבת, שהרי יש באכילה זו משום פקוח נפש, ועל אחת כמה וכמה שמותר ליהודים אחרים לאכול את המרק הזה שהוא מבשל בשבת מטעם הנ"ל, כי גדול פקוח נפש שהוא דוחה את השבת". (שו"ת ממעמקים, חלק א', סימן ה' עמ' ל"ט).

שאלה:
"האם מותר לברך בגטו בברכות השחר, ברכת שלא עשני עבד?"
הרקע לשאלה: בימים ההם ימי הצרה והיגון עת התהפכה להט החרב המתהפכת, בבוקר בבוקר יעבור הצר המשחית הגרמני, ביום ובלילה לא יתן מנוח, והיה רק זוועה מדי עברו וקולו ישמיע, את אשר למות למות ואת אשר לשבי לשבי, כי כלה ונחרצה מאתו לאבד את עם ד' ולהוגיעם בעבודה קשה.

ובעת תפילת הבוקר כשהחל הש"ץ ר' אברהם יוסף הי"ד לומר ברכות השחר באימה וביראה, ברתת ובזיע, משהגיע לברכת "שלא עשני עבד" קרא בקול מר לאדון האדונים: "איך נוכל לומר ברכה זו בשעה שנמצאים אנו בעוצר ובשבי, וחינם נמכרנו ולא בכסף, איך יוכל עבד לברך ברכת בן חורין, בשעה שמוט עבדות על צווארו, איך יכול עבד כזה לברך ליוצרו "שלא עשני עבד, הלא לצחוק ולעג יהיה, כמשוגע וכמתלהלה שאין בו דעת ותבונה, והרי כלל גדול בידינו הוא, שיש לכוון בתפילה וברכה, ושפיו ולבו יהיו שווין, ואיך אוכל לומר ברכה כזאת ולבי בל עמי".

ככה דיבר האיש ורבים מתפללים מרוב שיחם וכעסם סייעו על ידו, ונשאלתי אז לחוות דעתי, דעת תורה האם יש להימנע מלומר ברכה זו, דמתחזי כשיקרא, ואדרבא איסורא איכא, או דילמא אין לנו לשנות ממטבע שטבעו חכמים בסדר התפילה והברכות.

תשובה:
"עיקר ברכה זאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש. יהודי המחויב במצוות, ואפילו הוא נתון במצור ושבי, יכול לקיים את המצוות. ואם אין הוא מקיימם מחמת אונס, הרי אנוס רחמנא פטריה, אבל בתורת קיום המצוות ישנו, ובר מצוות הוא נקרא, לכן הוא מברך את הברכה הזאת אפילו כשהוא נתון במצור ובשבי.

ואין לבטל ברכה זאת שהותקנה ע"י אבות העולם ז"ל. אדרבה, דווקא כעת חובה עלינו לברך ברכה זו, למען יכירו אויבינו שלמרות שאנו נתונים בידם לעשות בנו כרצונם הרע, בכל זאת רואים אנו את עצמנו כבני חורין, הנתונים במצוקה ובשביה, וקרובה ישועתנו לבוא". (שו"ת ממעמקים, חלק ג', סימן ו' עמ' נ"ו).

שאלה:
"בגדי הקדושים שהרוצחים הפשיטו מעליהם לפני מותם, האם מותרים הם בהנאה?"
הרקע לשאלה: אחרי היום המר ונמהר יום ח' במרחשוון תש"ב, יום הטבח הגדול שרב הטבחים הגרמני מזרעו של עמלק הכריע לטבח כרבבה מאחינו הקדושים במבצר התשיעי, גיא ההריגה של יהודי קובנה. בא אלי ר' אליהו צ'דיקוב הי"ד מעובדי הכפייה בגדוד העבודה שנקרא 'יאראדן בריגדע' וסיפר לי שבמקום עבודתם במבצר התשיעי ישנו מחסן בגדים מבגדי הקדושים שהגרמנים הפשיטו מעליהם לפני שהרגום, וכיסי הבגדים הללו מלאים מכתבים אישיים, תמונות ושאר חפצים קטנים הרגילים להימצא בכיסי אנשים כך שאין ספק שבגדים אלו הם בגדי הקדושים. ושאל אותי ר' אליהו הנ"ל האם הבגדים האלו מותרים בהנאה או לא?

תשובה:
"הבגדים הללו מותרים הם בהנאה לשרידי פליטי להט החרב המתהפכת, ולא רק ליוצאי ירכם של הקדושים הטהורים שמסרו נפשם על קדושת השם, אלא גם ליהודים אחרים, כי בוודאי אין הקדושים והטהורים מקפידים על כך, אלא נגרם להם על ידי זה קורת רוח מרובה בעולם האמת בראותם ממרום את אחיהם האומללים הנתונים בצרה ובשביה מתכסים ומתעטפים בבגדים הללו שהם התעטפו בהם בהיותם בחיים". ("שו"ת ממעמקים", חלק ב' סימן ה' עמ' ל"א).

מקור: גנזך קידוש ה'.
כתיבה: טובה יוסקוביץ, רבקה פרבשטיין