אומרים שאנשים רבים הולכים לעולמם אחרי החגים, מחקר חדש שהתפרסם באחרונה בכתב עת מדעי – קובע, שגם המוות נדחה עד אחרי חגים ומועדים מיוחדים. אנשים ימתינו בשארית כוחם לחג, וימותו מיד לאחריו. כאילו שאין כבר סיבה מספיק טובה להמשיך ככה עם הכאב והסבל. השבוע מצאתי את עצמי מנחמת שלוש נשים מיוחדות, לכל אחת מהן סיפור מיוחד.

מעבר לאבל המשותף לכולן, ישנו איזה שהוא חוט מקשר בין כל השלושה. כל אחת ואבלה המיוחד. האחת על אביה שחיכה לה שנים כה רבות והייתה לו בת יחידה. השנייה על אמה שהלכה לעולמה צעירה יחסית ובאופן מפתיע והשלישית על כך שהיא יושבת שבעה פה בארץ לבדה שכן הייתה בת יחידה להוריה. אחיה יושבים בברוקלין הרחוקה.

חודש הרפואה
בשבוע הזה, בין שמחת חודש ניסן לאבל של ימי הספירה. בשבוע בו אנו יוצאים מחודש של תקווה וגאולה, עלינו לקדם בברכה את חודש הרפואה – חודש אייר – אני ה' רופאך. דווקא בשבוע הזה אנו קוראים השנה את פרשיות תזריע ומצורע שעניינן זה לצד זה מחלה ורפואה.

תזריע מורה כבר בשמה על עניין הגאולה הדומה ללידה. הזריעה שזרענו במשך כל שנות הגלות תבוא לידי ביטוי בגאולה האמיתית והשלימה. אבל המשך הפרשה עוסק במחלה, בנגעים. מצורע מורה כבר בשמה על מחלה, על נגעים, אבל המשך הפרשה עוסק בדיוק ברפואה – בטהרתו של המצורע ובקרבנות שעליו להביא.

לכאורה היה אמור להיות בדיוק הפוך. היות ושם הפרשה מבטא את תוכנה, היה רק עניין הגאולה והישועה אמור להופיע בפרשת תזריע, ואילו עניין הנגעים והמחלה בפרשת מצורע. רק לכאורה. גם הצמידות של ניסן ואייר מעוררת שאלה. איך זה שאחרי חודש שכל כולו שמחה וגאולה עד שאפילו אין אומרים בו תחנון, בכולו, גם בימות החול שבו, מגיע חודש שאנו נוהגים בו מקצת מנהגי אבלות בשל מה שאירע בימי הספירה.

האורות נמשכים
אלא ששתי השאלות מקבלות תשובה אחת. הגלות והגאולה עניינם אחד. דווקא החודש הנעלה ממנו שאבנו מלוא חופניים גילויים של גאולה, ממשיך בחודש "השני" לצאת בני ישראל ממצרים. אורותיו הנעלים נמשכים בתוך חודש אייר ומבטלים לחלוטין את אפשרות הגלות. בדיוק כמו שפרשת מצורע (עניין הגלות) באה אחרי פרשת תזריע (עניין הגאולה) וכוללת בתוכה את טהרת המצורע ורפואתו.

ומי מבטל את הגלות בחודש אייר, אלה הם שלושת האבות הרמוזים בשמו של החודש יחד עם רחל, הרגל הרביעית במרכבה. אברהם-יצחק-יעקב-רחל. חסד-גבורה-תפארת ומלכות שהיא בחינתה של רחל אמנו.

למה דווקא רחל? משום שרחל היא זו שמבכה על בניה הנמצאים בגלות והיא זו שהובטח לה "כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב". היא זו שמצליחה להשיב את בניה לארץ ישראל. היא זו שבאה אחרי חודש הגאולה על מנת להבהיר, שגם הגלות הנוראה והארוכה הזו, בה היה האור האלוקי בבחינת הסתלקות, תסתיים, ואז יתגלה שכל עניינם של הנגעים היה כדי להגיע ל"טהרת המצורע", לאור הגדול שבא אחרי העבודה והיגיעה של שנות הגלות הארוכות.

התחלנו בשלושת חברותי היקרות וצערן וסיימנו ברחל, דמעותיה ושמחתה. שמחת הגאולה האמיתית והשלמה שאחריה אין גלות ואין מוות. כי בִּלַע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים.