"הייתי בהרגשה הכי קרובה ל"למות" שאני זוכרת": ספורי אחד באפריל

    דסי זייבלד 2 Comment on "הייתי בהרגשה הכי קרובה ל"למות" שאני זוכרת": ספורי אחד באפריל
    20:51
    28.03.24
    פנחס בן זיו No Comments on המערכת הפוליטית כמרקחה: קריאות לפרישה מהממשלה

    התכניות האחרונות

    ארכיון תוכניות

    פוסטים אחרונים

    תגיות

    אז רגע לפני האחד באפריל (יום השקר הגדול לפי כמה גרסאות.) שהוא יהיה שלושה חודשים תמימים להולדת חוק השקיות שרשרש יותר מהעלויות שלו.(!?)

    ורגע לפני ערב פסח שיכיל המווווווווון שקיות, ומכל הסוגים הצבעים הגדלים והמינים, אני רוצה לספר לכם סיפור על שקיות.

    זה היה בקיץ לפני שלוש שנים.

    לאיש שלי, יש רשיון שיוט ביאכטה. מה נקרא "סקיפר", בתוקף כך לקחנו יאכטה ונתנו לרב חובל להשיט אותנו אל חופי הדמיון על גלי הים התיכון, נקודת המוצא היתה המרינה בהרצליה, ליד קניון "ארנה" טפו טפו מלח שום בצל, ותשאירו תארנק בבית.

    בפעם הראשונה התארגנו בהתרגשות. מילאנו אחר הוראות האכילה המומלצות (שעתיים לפני ,אוכל קל ) לקחנו כובעי שמש , הגברים התארגנו על סליק בירות (אם שותים וכל זה…..)ויצאנו להפלגה.

    היאכטה החליקה מעל הגלים לעבר היציאה מהמרינה, בין שוברי הגלים, ואנחנו התפרקדנו בנחת כל אחד בפינה שלו ונהנינו מהבריזה ומהשמש. מה אגיד לכם, הרגשתי בעננים.

    אָ מַ מַ ה.

    יאכטה.

    כל הקטע שלה, זה שיוט באמצעות הרוח, כמה רגעים לאחר שיצאנו מהמרינה, כיבה אדון רב חובל את המנוע והתחיל לבדוק את כיוון הרוח ולפרוש מפרשים, אבל אז מי שהניע את היאכטה, היו הגלים והרוח בלבד.

    אתם זוכרים את הסיפורים על אוניות המעפילים ומחלת הים הנוראית?אז כזה.

    הגלים הכו בספינונת ללא רחם, וארבע מתוכינו, כלתי, שתיים מבנותי ואני נתקפנו בבחילות נוראיות.

    אני אישית הייתי בהרגשה הכי קרובה ל"למות" שאני זוכרת בימי חלדי. אמיתי.

    ההנאה נעלמה איפשהו שם בחוף הרצליה והחיוורון שכיסה את פנינו היה מפחיד, סבלנו ממש.

    התקיימה התייעצות חרום בצוות הספינה והוחלט להשיב אותנו לגבול הבטוח של קרקע יציבה. כלומר, למרינה.

    היאכטה הסתובבה 180 מעלות ויצאנו לנקודת המוצא שלנו.

    הגענו לחוף חיוורות חלשות ומותשות, וירדנו מהסיפון, בהערצה ענקית למעפילים הגיבורים , ובקנאה לא מוסתרת על אלו שזכו והגלים לא משפיעים עליהם.

    שניה לפני שהאוניה פנתה לחזור ביקשנו כל אחת מבעלה כרטיס אשראי. הפלגה לא, אבל להשאיר קניון גלמוד ויתום זה לא נשי ולא אנושי.

    נשרכנו לקניון בשארית כוחותינו (ממש) ומיד כשהגענו דבר ראשון התיישבנו על ספסל להתאושש.

    אחרי כמה דקות טובות, אחרי ששתינו והנשימה חזרה, הבחנו לפתע, שהגענו לאי ההפתעות. נגמרו הבחילות והקניון התחיל לקרוץ לנו בהבהובים עליזים. וכמו עדת נשים יעילות החלטנו לפשוט על השטח.

    הסתבר שאנחנו יעילות בלהסתכל ולרצות, אבל החנויות בארנה היו יעילות בלהעיף את המחירים לעננים וכך נשארנו בידיים חשופות וכרטיס אשראי מוגן.

    וא התחילו להגיע התמונות מהמפליגיסטים, אוי אוי אוי.

    הם קפצו למים בלב ים ועשו חיים משוגעים. ואנחנו קינאנו נורא.

    כעסנו על מחלת הים שהיתה כלכך סלקטיבית, והבנות החליטו לארגן "נקמה".

    הכוכבות עברו כל החנויות, וביקשו שקיות. גם מהחנויות היוקרתיות יותר.

    בעלי החנויות נתנו להן שקית בלי בעיה. אולי מטעמי פרסום.

    ואז לקחו את תכולת התיק שלי (כבר הבנתם שבתיק שלי יש בית שלם….)פירקו אותה לגורמים, וגרמו לשקיות להיראות מלאות בסחורה.

    נפח שהיה חסר… לונעים… אבל הן השלימו עם חבילות טישו ו"עיצוב אווירי" שניפחו את השקיות…..

    סוכם בינהן שלא מגלים למפליגיסטים מה יש בשקיות. שיחשבו להם שגם אנחנו עשינו חיים. מה יש.

    חלף עוד זמן ומגלי הארצות שלנו חזרו מהים, מלאי חוויות צחוק וסיפורי גבורה (רק כריש ושבט אינדיאני היה חסר) ועל החוף חיכו להן ארבע נשים עם כרטיסי אשראי גולים והמון שקיות יוקרתיות מלאות.

    תנסו לתאר מצב של שלושה בעלים שחזרו מהגלות הרחוקה ומצב הקניות בידיים של הגברת שלהן משגשג, ולא סתם, אלא מהקניון של המליאנים בהרצליה….

    מפלס הלחץ היה כמו זה של הכינרת בשנת 92….

    ואז זה התחיל: מה קניתם? מה יש לכם בפנים?

    וכל הסקרנים ניסו להציץ, אבל המין הנשי היה חומה בצורה והן אמרו-נַרְאֶה לכם באוטו, או בבית (חיפה….)

    ואחת הבנות הקניוניסטיות הפטירה: "מדדנו חצאיות לכולנו אותו דבר"

    מיד, אלה, שלפני רגע השוויצו ב"איך היה כייף בים" התחילו: "אההה…ולנו לא קניתם, אה? איזה חבלללל".

    מחלקת השופינג, החזיקה מעמד עד החניון, בעוז ובגבורה מול כל השאלות (מי זכר בכלל שהיתה הפלגה….)

    ושם נפתחו השקיות עם כל הסחורה המפוברקת והטישיו, והצחוק של כולם הגיע לעננים (קרוב מאד למחירים של ארנה…..).

    תכלס היום… אני לא מאמינה שמישהו היה בכלל נותן להן שקיות.

    שקיות הפכו למוצר צריכה יקר יותר מהמצרכים שנחים בתוכן, ולפעמים במסע קניות הן הופכות לעיקר במקום לטפל.

    המסקנות שלנו בבית מהרשרושים של חוק השקיות, הן לעשות חשבון כמה עולות אפילו עשרים שקיות (שני שקלים) וכמה עולה התכולה שממלאה עשרים שקיות, וכמה שווים העצבים על החוק הבהחלט מעצבן הזה.

    ומסקנה נוספת שאמר לי הבן הצעיר שלי, ילד דור ה"חד פעמי"; "נגב וזרוק" :
    "אמא, פעם כלכך זלזלנו בשקיות, היום אני מרגיש כמעט אשם לקחת שקית. למדתי להעריך עשר אגורות."

    תמונת מצב במקום אלף מילים שלא הייתי מצליחה בכלל לומר' ואולי רק בשביל ההיבט הזה היה שווV/

    תכלס.
    לכו לשופינג, קנו ותהנו, איש כפי יכולתו ורצונו, ואל תשכחו לקחת איתכם לקניון עגלת שוק, יללא שיהיה אקסטרה. מה שבטוח.

    ייכנסו בה גם הבגדים, גם הכלים, גם המתנות הכל.

    תמלאו ותהנו!!!



    2 תגובות

    מיין תגובות