כשהיינו ילדים, היה אבי מורי מנצל את שריפת החמץ בכל שנה כדי להעביר לנו מסר יסודי מאוד בעבודת השם. כל מה שאנחנו עושים כיהודים, כך היה אומר לנו מסביב למדורה, נבחן על פי רצון השם וציווייו בתורה. כך, מה שנמצא תמיד בגדר איסור דאורייתא של 'בל תשחית', הופך בן רגע למצוות עשה של 'תשביתו', כי זה מה שהשם ציווה.

המסר הזה חשוב מאוד לדורנו כדי לבנות נכון את היחס שלנו לכל מה שסובב אותנו בתהליך הגאולה שאנו זוכים להיות חלק ממנו: מדינת ישראל יונקת את תוקפה וקדושתה מתוקף היותה ראשית צמיחת גאולתנו. צה"ל הוא צבא קודשנו, והשירות הצבאי הוא ערך, ולא רק צורך והכרח, מפני שזו מצווה גדולה של עזרת ישראל מיד צר, ונדבך מרכזי בכינון העצמאות המדינית שלנו. לא כי זה 'קוּל' ולא כי זה כיף, ואפילו לא כי זה שליחות או אתגר, אלא פשוט כי זה רצון השם.

ההבחנה הזו בין החשבת הדבר בעצמו ובין קידושו בשל היותו רצון השם גוזר נפקא-מינות רבות, ובהן ההבנה שלפעמים, כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כך מקבלים שכר על הפרישה – פשוט כי זה רצון השם.

ביניים: שירותים משותפים כערך צה"לי

סערת השירות המשותף שעוברת על צה"ל היא קצה הקרחון של המאבק על דמותו של צה"ל ועל דמותה הערכית של החברה הישראלית כולה. השיטה ברורה: גורמים רדיקליים שנכשלים פעם אחר פעם במגרש הדמוקרטי, מייצרים לעצמם מסלולים עוקפי דמוקרטיה כדי לכפות את אג'נדת המיעוט שלהם על החברה הישראלית דרך מנגנונים לא דמוקרטיים. את ההשלכות של השימוש שהם עושים בבג"ץ אנחנו חווים כבר שנים רבות. עכשיו האסטרטגיה מתקדמת גם לצה"ל. צה"ל הוא גוף היררכי ולא דמוקרטי. די בכך שהצלחת להתיישב על אוזנו של מי מראשי הפירמידה – הרמטכ"ל, ראש אכ"א או קצין חינוך ראשי – וההיררכיה המאוד ברורה מפילה לידיך כפרי בשל את מאות אלפי החיילים בסדיר ובמילואים, המהווים קהל שבוי לשטיפת המוח ולחינוך מחדש, והנה לנו מהפכה שמתבצעת במחטף בימים אלו ממש.

פמיניזם רדיקלי, ביטול המגדר, חורבן התא המשפחתי המסורתי ועוד כהנה וכהנה עיוותים קיצוניים, שבאידיאולוגיה שלהם מייצגים אחוז קטן מאוד – גם אם רועש וקולני – בחברה הישראלית, מוטמעים בהיסח ובגניבת הדעת, ללא דיון ציבורי. כך הופכים שירותים משותפים מאבסורד שעד לא מזמן היו מאשפזים ב'אברבנאל' את מי שהיה יוזם אותו, לאחד מערכי צה"ל היותר חשובים, לצד ערכי היסוד החדשים, כמו יחידות מעורבות לכתחילה והשוויון המקודש.

אמיתות פשוטות בשכל ישר של התאמת השירות הצבאי ליכולות – הן של החיילים, ובוודאי של החיילות – מוטבעות בסערת הבליץ הפמיניסטי, הדוחק לאחור ערכים מיושנים ולא רלוונטיים כמו מקצועיות וחתירה לניצחון. על 'והיה מחניך קדוש' בכלל אין מה לדבר.

שתי נקודות ציון בתהליך הזה ניתן לזהות מאז כניסתו של הרמטכ"ל הנוכחי לתפקידו. האחת – אימוץ פקודת השירות המשותף, המגדירה בסעיפי המטרה שלה סולם ערכים מעוות ומסוכן. השנייה – החלפת ה-ן בתפקיד היוהל"ן ל-ם – היועצת לענייני מגדר. לא צריך יותר מלקרוא את 'התפיסה' שכתבה היוהל"מית – תפיסה פמיניסטית קיצונית שהפכה למסמך רשמי של צה"ל, הקובעת כי אין שום הבדל בין גברים לנשים וכי ההבדלים המקובלים הם כולם תוצאה של 'הבניה חשיבתית' שהכתיב המין הגברי – כדי להזדעזע ולהבין שמשהו רע מאוד עובר על צה"ל. וכמו אמא אוהבת שרואה את בנה האהוב נגרר לתרבות רעה אחרי חבורת רחוב מסוכנת, ומושכת אותו בכוח רגע לפני שהוא מתדרדר לתהום, גם אם היא נאלצת להכאיב לו בכך, כך גם אנחנו, באהבתנו הגדולה לצה"ל, חייבים להציל אותו מציפורני הפוסט-מודרניזם הקיצוני שהשתלט עליו בעטיפה נוצצת של מילים יפות על שוויון וקבלת האחר.

למרבה הצער, ואף שמאוד הייתי רוצה להיות תמים בעניין הזה, אף אחד בצבא לא יתנדב להחזיר את הגלגל הזה לאחור מרצונו הטוב. במקומות מסוימים האג'נדה כבשה את היעד והציבה בעל תפקיד שמזוהה איתה באופן מובהק, ובמקומות אחרים קיים פחד מהאלימות הרדיקלית של השיח המגדרי הקיצוני. מי שמעז לצאת נגד הטירוף שהם מובילים חוטף בעוצמה, והתוצאה היא שרק בודדים אוזרים אומץ לומר את האמת, ובוודאי לפעול על פיה. ההתנהלות הלא אמינה של צה"ל מול הרבנים בחודשים האחרונים מוכיחה זאת. זה אומר שבמקביל לפעילות חינוכית והסברתית ובמקביל להמשך ההידברות, עלינו גם להפעיל מנופי לחץ כדי להחזיר את הצבא לשפיות.

ביניים: מוטיבציה – לא בכל תנאי

צה"ל זקוק לשקט ולכוח אדם. אם הוא יבין שמול החשש מהטרור שיפעילו נגדו ארגוני המגדר ותומכיהם, גם אנחנו יודעים לייצר לו בלגן וכאב ראש – תיווצר משוואה אחרת. יותר מזה, אם הישיבות והמכינות ישאירו את תלמידיהן עוד כמה חודשים כדי לחזק את לימוד התורה, וידלגו על מחזור גיוס אחד, הצבא ישאל את עצמו מה עדיף לו – לוחמים איכותיים ובעלי מוטיבציה או שירותים משותפים בבה"ד 1.

נכון להיום, בגלל שאנחנו באמת אידיאליסטים שתמיד מתנדבים בלי לעשות חשבון, צה"ל לא עומד בפני הברירה הזו. הוא יכול להרשות לעצמו לרמוס כל דבר שבקדושה, כשהוא יודע שהחבר'ה שלנו יתייצבו בבקו"ם בהמוניהם. הוא צריך להבין שזה לא יעבוד יותר. המוטיבציה הגבוהה לשירות היא לא משהו שבא לבד, אלא משהו שמחנכים אליו אצלנו שנים רבות, וזה יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך.

אם לא נעשה את זה עכשיו, עלול לבוא יום שבו צה"ל ישנה את פניו, ומעבר לסכנה הביטחונית שיש בכך, חיילים דתיים פשוט לא יוכלו לשרת בו. ביטולה הוא קיומה. סותר על מנת לבנות.

כשהעליתי את הרעיון הזה בפני כמה חברים, אמרו לי שזה חסר סיכוי, שהתלמידים לא ישמעו לרבנים בעניין הזה, שחינכנו את החבר'ה שלנו כל כך טוב לחשיבות השירות הצבאי עד שאין סיכוי שהם יסכימו לדחות אותו אפילו מעט.

ראשית, אני מעריך אחרת. אני מאמין בנוער הנפלא שלנו, ברצינות שלו ובעומק המחשבתי. אני מאמין שהאידיאליזם שלו בא ממקור של תורה ורצון השם. אין לי ספק שאם הרבנים והמחנכים יסבירו את הצורך במאבק על דמותו של צה"ל, ויהפכו את תלמידיהם לחיילים במאבק הזה, התלמידים יבינו ויזדהו. בדיוק כפי שהם יכולים להבין שמה שברגע זה הוא בגדר איסור מדאורייתא של 'בל תשחית', יהפוך בעוד פחות מחודש למצוות עשה. ואולם, דווקא אם חבריי צודקים בהערכתם, אזי זו סיבה נוספת ללכת על המהלך החינוכי החשוב הזה, שיזכיר לנו את המקור לחשיבות השירות הצבאי.

פורסם ב'בשבע'