במאמר תקיף במיוחד שמפרסם הרב ישראל פרידמן – עורך יתד נאמן הוא כותב כי "מדינת ישראל הפכה להיות המקום הגרוע ביותר ליהדות על פני הגלובוס כולו. מתנהלת כאן מלחמה רב חזיתית, כדי לעקור את קודשי ישראל מחיי העם היושב בציון, ברמה שלא הייתה מוכרת עד היום. בכל תחומי החיים מתבצעת פעולת מלקחיים כדי לחנוק כל זיק של היהדות האמיתית המקורית והשורשית".

"יתד נאמן" מפרסם לאחרונה כתבות רבות על הפלישה המסוכנת והמדאיגה של הרוח הפלורליסטית-ליברלית לתחומי מוסדות החינוך. פרדימן נזעק ומדבר על "הסתערות מכיוונים נוספים על הציבור החילוני והדת"לי: אמנם מה שאצלנו זה "יהרג ועל יעבור", אצלם זה נושא לדיון. אמנם זה לא שייך אלינו בשום דרך וצורה ומשום כיוון, אבל זה בהחלט חושף מול מי אנחנו מתמודדים ועם אלו כוונות. המדובר הוא בשירות נשים בצבא רח"ל, שמסעיר מחדש את מדינת ישראל ומעורר פולמוס. הכוונה לשלב נשים בתפקידים קרביים, הציתה את האש. מגמה חדשה לשלב בנות שעוברות על "יהרג ואל יעבור" ביחידות מעורבות, צוברת תאוצה. רוח סופה של מהפכה מגדרית מבית מדרשו של בלעם הרשע – "א-לוקיהם של אלו שונא" נושבת בחוזקה, ומה שהחל אצלם בכפיית חיילים דת"לים להאזנה לשירת נשים, ממשיך למחוזות בלעמיים של שרות משותף".

והוא רומז לסערת הרב לוינשטיין "אחד הרבנים הדת"לים, ראש אחת המכינות הצבאיות, התבטא נגד הכוונה שלדבריו לא תאפשר לחיילים דתיים לשרת בצבא בגלל עקירת ערכי הצניעות. הוא טועה. רובו של הציבור הזה כבר הפליג מזמן ממחוזות השו"ע והציות לפוסקי ההלכה, וגם אם הבין שהוא איננו רצוי בצבא אלא בתנאים ורוח חילונית, שום דבר לא ישנה את השקפתם המעוותת. עובדה: הדברים שלו הבעירו פולמוס גם בציבור הד"ל, והוכיחו עד כמה חלקים ממנו התקרבו לגבולות הקונסרבטיביות, אם לא חצו אותו. "יהרג ואל יעבור", לא טורד כלל את מנוחתם. הם נשאבו לויכוחים על היבטים שוליים שנספחים לסוגייה, לא על הדבר עצמו.

אבל הבעייה העיקרית נמצאת במקום אחר: מדינת ישראל רואה בשירות בצבא "כור היתוך" והיא מפעילה אותו בטמפרטורה של אש הגיהנום. לכן מהבחינה הספציפית הזו, הניסיון הזה להפוך את הצבא למעורב, הוא דווקא מצויין, כי בימי הפורים הוא משיל את המסכה ומפיג את ערפל הטישטוש מאלה שעלולים להתבלבל חלילה. על הנקודה הזו אנחנו חייבים להם זר תודות ענק, כי הוא מכניס יין ומוציא את הסוד הגלוי: הצבא איננו רק כוח לוחם, אלא מקום להחדיר אג'נדות מרעילות למשרתים בו".

המתקפה הולכת ומחמירה. "בהשפעת האווירה ורוח הטרור הליברלי המתבולל ששולט בתקשורת, בבתי המשפט ובאקדמיה, נעשו גם בצבא בשנים האחרונות פעולות רבות כדי לצמצם את השפעת הדת על המשרתים ולייצר השפעה הפוכה. סמכותה הרופפת של הרב"צ, מה שמהווה מבחינתם סמכות דתית, קוצצה עוד יותר והיא נזרקה לתוך גטו של השתקה. הרבצ"ר הנוכחי התקבל לתפקידו רק אחרי שעבר מסע רמיסה תקשורתי ונאלץ להתנצל על ציטוטים שציטט בשיעורו מתוך פסוקי התורה ולהסביר שעמדתו ליברלית יותר מהתורה וההלכה. אלו היו תנאי הקבלה – היכולת "לצנזר" את התורה ר"ל. הם מוכנים לקבל רק רב"צים שיתאימו את התורה לסד דרישותיהם ולאג'נדה הכפרנית שלהם.

גם "התודעה היהודית" של הצבא נלקחה מהרב"צ והופקדה בידי חיל החינוך, ומאז גם חיילים דתיים מחוייבים לשמוע הרצאות מפיהם של אנשים המשתייכים לכתות הליברליות והפלורליסטיות וזאת בהשפעה של קצינים בכירים בעלי זיקה לכתות ההרסניות. במסגרת החיל הזה צריכים להכיר את כל הדתות והחיילים נלקחים לסיורים גם בבתי התיפלות. מכונים בעלי זיקה ברורה ושותפות עם הרפורמים והקונסרבטיביים, ניהלו עד לאחרונה את "התודעה היהודית" בצבא. הכתות ההרסניות הצליחו להניח דריסת רגל בצבא ולהרעיל את מוחם של אנשים צעירים שטרם גיבשו השקפת עולם מסודרת וזהותם לא התעצבה".

אם למישהו זה מזכיר את ימי קום המדינה – פרידמן לא מתנגד: "כמו הפיאות בימי קום המדינה, גם זקן הפך בצבא להיות בעיית משמעת. חיילים דתיים אולצו לגלח את זקנם בכפייה אם לא בחרו לעבור מסלול חתחתים כדי לקבל אישור וגם אז נפסלו מלעמוד בטקסים רשמיים בגלל הופעה לא הולמת. הרשימה עוד ארוכה ואין כאן כוונה לפרט את כולה.

הציבור החרדי איננו מתלונן על התופעות הללו שאינן שייכות לו אלא מודה עליהן, כי מלאכת ההסברה שלו נעשית בידי אחרים. הצבא עצמו שאיננו מנותק מפלישת הטרור הליברלי לתחומי החיים בישראל, מסיר את האיפור הפורימי וחושף את כוונותיו – לייצר ישראלים חדשים עם זהות "יהודית" חילונית מעורטלת מחיי תורה. אותה פלישה של רוח רפורמית וקונסרבטיבית שמתבצעת מתחת לרדאר הציבורי, אך בעידוד משרד החינוך כדי להרעיל את הדרדקים ולהחדיר בהם ארס של סילוף ועיוות היהדות, מתבצע בכפיית מלקחיים גם בכור ההיתוך הצה"לי".

האם נתניהו אשם? "שלא תהיה טעות, זו המגמה גם כשהם מקימים גטאות צה"ליים בהם כביכול יש תנאי שירות סטריליים לחיי דת תקינים. גם זה חלק מאותה תוכנית של כור בעל טמפרטורת היתוך גיהנומית. לכן, ההתערבות שלנו בכל הסוגייה הזו נועדה להגיד לצבא תודה על השלת המסכות ועל התחזית המטאורולוגית שמבהירה לאן נושבת הרוח הרעה. וכל זאת מלבד הדרג השלטוני, כאשר ראש הממשלה נתניהו נפגש בעיצומו של יום הפורים עם ראשי התנועה הרפורמית והבטיח להם להעביר את מתווה הכותל ולתת להם אחיזה שוברת סטטוס קוו במקום המקודש ביותר לעם ישראל, בניגוד לדעת שותפיו הנאמנים ביותר:"

ויש גם הקשר מלוח השנה: "שלטון חדש התבסס בפרס. היהדות מצאה את עצמה בסבך פוליטי, כשעמדת מפתח נכבשה ע"י צורר שכל האג'נדה הפוליטית שלו היא לעקור את היהדות. הבעיה היא שלשלטון יש תלות באותו אדם זומם ורע מעללים. המלך אינו רוצה לטלטל את השלטון, לכן הוא נכנע. ואז, בעקבות השפעת הצורר, החלו הצרות. אך האם זו הייתה רק הפכפכנות של אחשוורוש לשמה? האם מדובר בחוסר יציבות של השליט, שבתחילה היה רשע, ולימים נעשה טוב ליהודים?

"אחשורוש – שהרג אשתו מפני אוהבו, הוא אחשורוש – שהרג אוהב מפני אשתו". השליט המושל בפרס פשוט היה חסר ערכים ונטול חוט שדרה. היית יכול להיות קרוב אליו ונאמן לו במשך תקופה שלמה בכל החתחתים הפוליטיים. ללכת אתו כברת דרך ארוכה, אבל ברגע של מבחן, זה לא היה נחשב בעיניו כלום. כל שותפות הייתה עבורו משהו אינטרסנטי, אנוכי, כלי שיכול לשמש את מאווייו. הוא היה נכון לשלם כל מחיר, כדי לקנות את לבו של מי שהוא נזקק לו באותה שעה. זאת גם במחיר בוגדנות נוראה שהפגין כלפי קרובים לו ביותר, להם הוא היה חייב כה רבות. הוא לא חשב מילימטר קדימה. הוא היה רעול מבט אל המחר.

ותובנה נוקבת נוספת הנוגעת ל: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה? מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע"! יהודי שושן התרגלו לסיר הבשר של השלטון. הגלות הפרסית, עד אותו זמן, הייתה גלות מתוקה. הם נהנו מאמנציפציה, שוויון זכויות מלא. נכון, אמנם הזכירו להם שהם יהודים. אבל נתנו להם אוטונומיה. הבידול בינם לבין האוכלוסיה לא היה חריף דיו. הגבולות היטשטשו מעט. הם יכלו לשבת בצוותא, באותו משתה, גם כשהשקו שם יין ב"כלים מכלים שונים". ה"אשר קרך" הצליח להתגנב. נכון, ל"מסעדה" היה הכשר מהודר. היין היה כשר, השתיה כדת אין אונס. אבל יהודי לא צריך להיות במקום כזה. יהודי זה לא כמו גוי, רק כשר.

גלות הרווחה הייתה מלאת טמיעה. גם אם זו לא הייתה התבוללות של נישואי תערובת. זו הייתה התבוללות מנטלית. ה"אשר קרך", הצינה, הרוח העמלקית הנושבת, הקפיאו את חיישני הזהירות מפני חבירה לזרים.

היהודים שבמדינות המלך אחשורוש ראו במדינה המארחת, משענת. עקב החיים הנוחים, איבדו את תחושת גלות הגוף והרוח. הם לא זיהו בשלטון הלא יהודי אויב רוחני שמסכן את קיומם שהיה צריך להיזהר ממנו. הם היו זקוקים לתזכורת נוראה, שתזעזע. נדרשו לשינוי בשלטון, כדי להגביה מחדש את החומות. כדי להזכיר להם שגלות זו גלות, שהשלטון שהוא בעצם שלטון זר ועויין עם כוונות סמויות שפורצות ברגע הנכון מבחינתו".

והוא מסיים במאמר: "זה מה שהיה אז, מזמן, אבל זיכרם של הימים האלה לא יסוף".